מאז הטור שלי בשבוע שעבר בו טענתי שישראל יכולה וגם חייבת להכריע את הערבים הפלשתינאים, רבות הן התגובות החולקות על קביעה זו. חלקן היה קנטרני (הארץ פירסמה תגובה שקבעה שאין לי את הזכות להביע עמדה בנושא משום שאינני מתגורר בישראל), אך רובן העלו טיעונים רציניים הראויים לתגובה.
האיסטרטג הצבאי הסיני מימי קדם סון צו כבר עמד על כך ש"במלחמה ראוי שמטרתך העליונה תהיה נצחון", וברוח דומה התבטא החוקר הצבאי האוסטרי ריימונדו מונטהצוקולי בן המאה ה-17. קלאוזויץ, ממשיכו הפרוסי הוסיף ש"מלחמה היא מעשה אלים הבא לכפות על האויב למלא אחר רצוננו". תובנות אלו תקפות גם היום: נצחון הוא כפיית רצונך על האויב, שפירושו להכריחו להניח את מטרות מלחמתו. עימותים מסתיימים בדרך כלל כאשר הרצון של אחד הצדדים נכתש.
באופן תיאורטי אין הדבר חייב להיות כך. יריבים הנלחמים זה בזה יכולים להתפשר, להביא לידי אפיסת כוחות הדדית, או להשלים אחד עם השני בצילו של אויב גדול יותר (דוגמת בריטניה וצרפת, שנחשבו במשך דורות ל"אויבים טבעיים ומוכרחים", שחתמו על ה- Entente Cordiale בשנת 1904 בשל חששותיהם המשותפות מפני גרמניה).
אלא שפתרונות מסוג זה של "אין מנצח ואין מנוצח" הם יוצאי דופן בעת החדשה. לדוגמה: למרות שאיראן ועיראק סיימו את מלחמתם (1980-88) במצב של אפיסת כוחות הדדית, שוויון זה לא הביא אותם לידי השלמה. בדרך כלל כל עוד צד אחד אינו חש על בשרו את ייסורי התבוסה – איבוד תקוותיו, ריקון אוצרו ואובדן חיי אדם – האפשרות למלחמה ממשיכה להתקיים.
ניתן היה לחשוב ששבר שכזה מושג על ידי תבוסה קשה בשדה הקרב, אך מאז 1945 לרוב לא כך היו פני הדברים. הפלת מטוסים, השמדת טנקים, חיסול מלאי תחמושת, עריקת חיילים ושטח אבוד – כל אלה אינן מכריעות בדרך כלל. לראיה יש להיזכר בתבוסות החוזרות ונשנות של הערבים מול הישראלים בין השנים 1948-82, תבוסת צפון קוריאה ב-1953, זו של סאדם חוסיין ב-1991, וזו של הסונים העיראקיים ב-2003. בכל מקרים האלה התבוסה בשדה הקרב לא תורגמה לייאוש.
באווירה האידיאולוגית של העשורים האחרונים, כח העמידה והרצון מכיריעים יותר. הצרפתים וויתרו באלג'יריה ב-1962 אף על פי שנהנו מעליונות לעומת יריביהם, הן בחיילים והן בכח אש. הוא הדין לגבי האמריקנים בויאטנם ב-1975 והסובייטים באפגניסטאן ב-1985. המלחמה הקרה הסתיימה ללא הרוגים.
יישום תובנות אלו בסוגיית מלחמתה של ישראל נגד הערבים הפלשתינאים מביא למספר מסקנות:
- לישראל אין חופש הפעולה הדרוש כדי להשיג הכרעה; היא מסונדלת על ידי רצונה של בעלת בריתה העיקרית ארה"ב. ומסיבה זו אני, פרשן אמריקני, מוצא לנכון לדון בנושא זה מתוך מטרה להשפיע על המדיניות בארה"ב ובארצות מערב אחרות.
- יש לעודד את ישראל לשכנע את הערבים הפלשתינאים שמאבקם אבוד, וזאת כדי להביא לתמורה בפסיכולוגיה שלהם.
- צעד תוקפני כגון 'טרנספר' הערבים מחוץ לגדה המערבית לא היה משיג את מטרתו; אדרבה, הדבר היה מביא לליבוי הזעם כלפי ישראל, ריבוי אויבים והנצחת העימות.
- וכן להיפך: כאשר ישראל נתפסת כחלשה הדבר מרחיק את נצחונה נגד הערבים הפלשתינאים. כך המשגים שעשתה ישראל בשנות אוסלו (1993-2000) והנסיגה מעזה מביאים בעקבותיהם התעודדות ערבית-פלשתינאית ועוד מלחמה.
- אין ישראל צריכה להביס את כל הערבים והמוסלמים; די בכך שהיא תנצח את הפלשתינאים – השאר ילכו בעקבותיהם.
אני נמנע מלהציע כאן צעדים מסויימים משתי סיבות: ראשית משום שאינני ישראלי, וגם משום שאין לדון בטקטיקה טרם קבלת החלטה על מדיניות שתוביל לנצחון. די אם נאמר שהערבים הפלשתינאים זוכים לעזרה עצומה ויונקים כח רב מרשת תמיכה בינלאומית המורכבת מגופים חוץ-ממשלתיים, כותבי טורים, אקדמאים ופוליטיקאים; שבעיית ה'פליטים' הערבים הפלשתינאים המלאכותית ניצבת במרכזה הטחוב של העימות; ושסירובה המתמשכת של הקהיליה הבינלאומית להכיר בירושלים כבירת ישראל מעלה צחנה. שלושה נושאים אלה עומדים ללא ספק בראש סדר העדיפויות.
באופן פרודוקסאלי הצלחת ישראל בדיכוי רוח הלחימה הערבית-פלשתינית עשויה להיות הדבר הטוב ביותר שקרה אי פעם לערבים הפלשתינאים. הדבר היה מאפשר להם לוותר סוף סוף על חלומם המתועב להשמיד את שכינם, ולהתרכז במקום זה במדינה, בחברה, בכלכלה ובתרבות של עצמם. כדי להיות עם נורמלי, עם שהוריו אינם מדרבנים את ילדיהם להיות טרוריסטים מתאבדים, חייבים הערבים הפלשתינאים לשתות את כוס התרעלה של תבוסה.
