על אף הציפייה כי האסלאם והמוסלמים יעמדו בראש סדר העדיפויות של האפיפיור בנדיקט הששה-עשר, בתשעת החודשים מאז נכנס לתפקיד הוא שומר על דממה כמעט מוחלטת בנושאים אלה. ולמרות זאת יש בידינו לפחות רמז אחד באשר לעמדותיו.
בתוכנית הטלוויזיה של היו היואט דיווח האב יוסף פסיו על סמינר שבו נכח יחד עם האפיפיור בספטמבר 2005 בנושא האסלאם. המשתתפים שמעו על דיעותיו של טיאולוג ליברלי מפקיסטאן בשם פאזלור רחמאן (1919-1988) שהיה בדעה שבכוחו של האסלאם להתעדכן אם רק ישכילו המוסלמים לפרשן מחדש, ובצורה יסודית, את הקוראן. לדעתו יש להתמקד בעקרונות העומדים מאחורי חוקי הקוראן כגון ג'יהאד, כריתת ידיהם של גנבים או ריבוי נשים כדי להתאימם לצרכים של היום. כאשר המוסלמים יעשו כן, הסיק רחמאן, הם יוכלו לשגשג ולחיות בהרמוניה עם הלא-מוסלמים.
האפיפיור בנדיקט הגיב לדברים באופן פסקני מאוד. מאז 1977, כאשר החל לערוך סמנירים שנתיים מסוג זה, נהג בנדיקט לאפשר לאחרים להתבטא בתחילה, ואילו הוא היה רגיל לדבר לבסוף. אך לשמע ניתוחיו של פאזלור רחמאן, סיפר האב פסיו, האפיפיור לא יכל להתאפק:
"זאת הפעם הראשונה הזכורה לי שהוא מסר הודעה מיידית. ואני עדיין חי תחת רושם העוצמה שבדבריו...האב הקדוש הגיב בדרכו השליוה אך נהירה שניתוח זה לוקה באופן בסיסי משום, כך טען, במסורת האסלאמית, האלהים מסר את דברו למוחמד, אך דברו זה הינו נצחי. אין זה דבר מוחמד. הוא קיים לעד כפי שהוא. אין מקום להתאמות או לפרשנויות."
בכך, המשיך האפיפיור בנדיקט, נבדל האסלאם מן הנצרות והיהדות. בשתי אלה האחרונות "האלהים פעל דרך ברואיו. על כן אין זה רק דברו של האלהים אלא דברו של ישעיהו, לא רק דברו של האלהים אלא דברו של מארק. הוא השתמש בברואיו והשרה עליהם הרוח לומר את דברו לעולם." יהודים ונוצרים "יכולים ליטול את הטוב" מן המסורות שלהם ולעצבו. במילים אחרות, "ישנו הגיון פנימי לביבליה הנצרית המאפשר והדורש להתאימו וליישמו במצבים חדשים."
בעוד התנ"ך, אליבא דבנדיקט, הינו "דבר האלהים המגיע דרך קהילה אנושית", הקוראן, לשיטתו, הינו "דבר שהונחת מן השמים שאי אפשר להתאימו או ליישמו." למהות בלתי-משתנית זו משמעויות עצומות: פירוש הדבר "שהאסלאם הוא תקוע. הוא תקוע עם טקסט שלא ניתן לעבד."
דבריו המפתיעים של האב פסיו מעלים שתי נקודות. ראשית כל: דברים אלה נאמרו בפני תלמידים לשעבר בסמינר פרטי, ולא בפומבי. כפי שהעיר שפנגלר באסיה טיימס: אפילו האפיפיור "חייב ללחוש" כשמדברים על האסלאם. זהו אחד מסימני התקופה.
שנית: במחילה מכבודו של האפיפיור, אני מבקש לחלוק. אפשר לפרשן את הקוראן. למען האמת, מוסלמים מפרשים את הקוראן לא פחות ממה שיהודים ונוצרים מפרשים את התנ"ך – ופרשנויות אלו השתנו לא פחות במהלך הדורות. בדומה לתנ"ך, לקוראן יש היסטוריה.
ניתן להמחיש זאת בנקל על ידי עיון במשנתו המקורית של הטיאולוג הסודני מחמוד מוחמד טאהא (1909-85). טאהא ביסס את פרשנותו על החלוקה המקובלת של הקוראן לשתיים. הפסוקים המקוריים ירדו לעולם כאשר מוחמד היה נביא חסר-כח החי במכה – אלה בדרך כלל עוסקים בקוסמולוגיה. הפסוקים המאוחרים יותר הגיעו למוחמד בהיותו כבר המושל בעיר מדינה – אלה כוללים חוקים מפורטים רבים. ברבות הימים אלה שימשו יסוד לשריעה, החוק האסלאמי.
טאהא טען שחוקים מסויימים היו תקפים רק במדינה, אך לא בכל מקום ובכל זמן. הוא קיווה שמוסלמים בני זמננו ידעו להניח אלה בצד ולחיות לפי הכללים שנאמרו במכה. רוב חוקי השריעה היו מתמוגגים לאור משנתו זו, לרבות חוקים מיושנים הנוגעים למלחמה, גניבה ונשים. אזי המוסלמים היו מצליחים להתעדכן ביתר קלות.
אך גם ללא חזונו המקיף של טאהא, כבר היום עושים המוסלמים צעדים זעירים בכיוון זה. באיראן הקיצונית, למשל, בתי הדין האסלאמיים כבר נטשו את המסורת האסלאמית וכיום מכירים בזכותן של נשים לתבוע גירושין; כמו כן יחסם של בתי הדין לנוצרי שנרצח דומה היום ליחסם למוסלמי שנרצח.
המסקנה: האסלאם אינו תקוע. אך דרושים מאמצים כבירים להניע אותו.
