עם ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות בארצות הברית וכניסתו הקרובה לבית הלבן, נדמה כי כל השגרירויות הזרות הממוקמות בוושינגטון הבירה, 177 במספר, מנסות לשווא לחזות את העתיד לבוא מבחינת מדיניות החוץ אותה ינקוט הנשיא הנבחר. בזמן שספקולציות רבות נשמעות ללא הרף בנושא, אנסה להתמקד במדיניות הרצויה לארצות הברית במזרח התיכון כיום, החל מקווים כלליים ועד להחלטות נקודתיות.
בהתחשב בעובדה שהמזרח התיכון הוא חבל הארץ הנזיל והנפיץ ביותר בעולמנו כיום, מטרתו הראשונה של הממשל החדש צריכה להיות צנועה למדי: צמצמום הנזקים מן השנים האחרונות, והימנעות ככל האפשר מיצירת אסונות חדשים. שני הנשיאים האמריקאים הקודמים נכשלו אפילו בזה, ובדרכים מנוגדות למדי. ג'ורג' וו. בוש ניסה לעשות יותר מדי במזרח התיכון: כל ניסיונותיו לבנות מחדש את אפגניסטן, להביא חופש ושגשוג לעיראק, לייצב את הדמוקרטיה במצרים ולפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי, נכשלו כשלון מזהיר. בתגובה להתערבות היתרה לעתים של בוש באזור, ברק אובמה בחר בדרך ההפוכה של נסיגה מוקדמת מסכסוכים, קביעה של "קווים אדומים" בהם מעולם לא עמד, הכרזה הזויה על פנייה אמריקאית לאסיה, והענקת חופש כמעט מוחלט לשאיפות הרוסיות במזרח התיכון.
המדיניות העתידית של אמריקה במזרח התיכון תזדקק אפוא למצוא את דרך הביניים בין שני הקיצונים האלה: הגנה וקידום של האינטרסים של אמריקה, ביחד עם עמידה בלתי מתפשרת לצד בנות בריתה באזור. אמריקה לא צריכה לשאוף לתקן את כל תחלואי המזרח התיכון, אך גם לא לסגת לבדלנות יתרה, להבטיח הבטחות זהירות ולעמוד בהן באמינות, ובעיקר לחשוב היטב ובהיגיון לפני כל מהלך. אז איך הגישה הזאת אמורה להיות מיושמת בשטח ומתורגמת למעשים בעניין הבעיות החמורות ביותר במזרח התיכון כיום?
הדאגה העיקרית כיום מבחינת אמריקה במזרח התיכון היא ללא ספק אירן. הממשל החדש בוושינגטון צריך לחסל באופן מיידי ומוחלט את הפארסה שנקראת הסכם הגרעין האירני. דונלד טראמפ, אם ירצה, יכול לעשות את הצעד הזה באופן חד צדדי ואף להציב לאירנים אולטימטום: אם אירן לא תשבית את כל פרויקט הנשק הגרעיני שלה עד לתאריך מסוים, ארצות הברית תעשה זאת במקומה. רק כך יהיה ניתן למנוע מצב בו המשטר ברפובליקה האיסלמית יצליח להניח את ידיו על נשקים להשמדה המונית, שמאיימים לא רק על ישראל ומדינות אחרות במזרח התיכון, אלא גם על אמריקה עצמה.
ערב הסעודית גם היא משמשת במשך שנים ארוכות כידידה לאמריקאים ואויבת בו זמנית. עדיין אחת מספקיות האנרגיה החשובות של העולם, ריאד הקפידה תמיד להיות ספונסרית עיקרית של האיסלם הקיצוני על שלל צורותיו המגונות. יחד עם זאת, בשנים האחרונות הסעודים לקחו גם את תפקיד הכוח האזורי המוביל את ההתנגדות לאירן, ובכך הבטחת בטחונה של הממלכה הפך להיות אינטרס חשוב יותר מתמיד של וושינגטון. נראה גם כי הדור הצעיר של מנהיגים סעודים נוטה להיות מיושב יותר ביחסו לגילויי קיצונות איסלמית, בהנחה כמובן שהממשל האמריקאי ילחץ בסוגיה זו חזק מספיק.
בגזרה הטורקית, למרות שנראה כי הרומן בין אובמה לארדואן דעך והגיע לקיצו, וושינגטון עדיין מעמידה פנים שטורקיה נותרה בת ברית חשובה ומתעלמת במפגין מהפיכתו של המשטר הטורקי לדיקטטורה עוינת בעלת קשרים חזקים עם רוסיה וסין. גישת הנחמדות כלפי ארדואן נכשלה בבירור, וכעת הגיעה העת להבהיר לו מה הוא עלול להפסיד מבחינה כלכלית, צבאית ודיפלומטית, אם טורקיה לא תשנה את מסלולה בקרוב.
בסוריה, ההססנות וחוסר ההחלטיות של אובמה הובילה לתסבוכת מדממת ולעוינות גוברת כלפי אמריקה מצד רוב השחקנים העיקריים במערכה. המדינה האיסלמית (דאע"ש), הטורקים, הקטארים, המורדים האיסלמסטים הסונים אשר נתמכים בידי סעודיה, ומשטר אסד ששרד בגיבוי אירן, כועסים כיום כולם ומאשימים את אמריקה במצבם. רק הכוחות הסוריים החופשיים והכורדים ברובם נותרו ידידותיים במידת מה כלפי וושינגטון. בעסק הביש הזה שבו כולם נלחמים בכולם, ממשל אובמה לא הצליח מעולם למצוא מדיניות ברורה ולדבוק בה. הסיוע לכורדים אמנם ראוי להערכה, אבל הדגש המוגזם שהושם על המלחמה בדא"עש גרם לפקעת של אינטרסים כמעט בלתי פתירה מול טהרן, אנקרה ומוסקבה. במקום זאת, על ארה"ב לסייע כיום לבעל הברית היחיד שנותר לה בסוריה, באשר אסד, ולעודד את כל השאר להמשיך ולהלחם ביניהם עד לאבדון.
במצרים, דבקותו של אובמה בנשיא לשעבר מורסי, על אף שנבחר בבחירות מפוקפקות ועובדת היותו עוין כלפי אמריקה, הובילה למערכת יחסים מעורערת עם יורשו א-סיסי, כאשר וושינגטון מאיימת תמידית בהפסקת הסיוע הכלכלי והצבאי למצרים. ההתנכרות הלא מוצדקת הזו כלפי קהיר צריכה להשתנות במהירות, ועל אמריקה לנסות ולייצב את משטר הרעוע במצרים, על מנת שיוכל להתמודד בהצלחה עם בעיות הרעב הקשות, ובעיקר כדי דחוף את האחים המוסלמים ואיסלמיסטים אחרים אל מחוץ למדינה.
כל זאת בזמן שהסכסוך הישראלי-ערבי, פעם המוקד הראשי לסכנה במזרח התיכון, הפך באופן זמני לפחות למעין רעש רקע משני באזור. על אף התמשכות תמידית של האלימות בעצימות נמוכה, נראה כי כיום - בזמן שמסביב מתחוללות מלחמות נרחבות - פוטנציאל ההתלקחות של הסכסוך נמצא ברמה נמוכה. למרות זאת על הממשל האמריקאי החדש להודיע באופן מיידי כי ישראל היא בת הברית החשובה והקרובה ביותר של אמריקה במזרח התיכון, ולהפסיק בכך את הלחץ הבלתי פוסק מצד וושינגטון על ירושלים לבצע עוד מחוות וויתורים כלפי הרשות הפלסטינית, כפי שהיה בתקופת שלטון אובמה. יתרה מכך, הגיעה העת שהממשל האמריקאי ישליך סוף-סוף לפח האשפה את התפיסה השגויה שרווחה במסדרונות הבית הלבן ולפיה הפלסטינים הם "פרטנר לשלום". במקום זאת, יש לעודד את ישראל להפעיל לחץ גדול יותר על הפלסטינים ולהדגיש את ההכרה לצמיתות בישראל כמדינה יהודית ובגבולותיה הבטוחים כתנאי מקדים לכל משא ומתן.
אם אכן יבחר לנקוט במדיניות ברורה והחלטית במזרח התיכון, לדונלד טראמפ ולממשלו החדש עומדת הזדמנות אמיתית לתקן את המורשת ההרסנית והשגויה של קודמיו בתפקיד.
