שטוקהולם, שבדיה – כאשר מבקרים בפרברים המוסלמים אשר צצים כמעט סביב כל עיר בצפון אירופה, שאלה אחת חוזרת על עצמה: מדוע כמה מן המדינות הכי עשירות, הכי משכילות, הכי חילוניות, הכי שלוות והכי הומוגניות בעולם פתחו מרצון את דלתן לכל מהגר מהמדינות הכי עניות, הכי דתיות, הכי פחות מודרניות והכי פחות יציבות בעולם?
בעקבות כך עולות שאלות נוספות: מדוע דווקא מדינות בעלות רוב נוצרי הן אלו שהחליטו לקבל את המהגרים, המוסלמים ברובם? מדוע כל כך הרבה פוליטיקאים ממסדיים, בראשם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, מתעלמים ואף מגנים את אלו שמודאגים מכך שההגירה משנה את פניה של אירופה לנצח? מדוע דווקא המדינות החלשות יותר של מזרח אירופה הן אלו שמבטאות את ההתנגדות החזקה ביותר לתופעת ההגירה? ולאן כל זה יוביל?
לשאלות אלו אין תשובה אחת שתהיה תקפה לכל מדינות היבשת, אבל מבין שלל הגורמים לתהליך ההיסטורי חסר התקדים הזה של קבלת אנשים זרים, גורם אחד בולט במיוחד כקריטי ביותר: רגש האשמה המערב-אירופי.
עבור משכילים רבים במערב אירופה, התרבות האירופית של ימינו עומדת פחות על קדמה מדעית ורמות שגשוג חסרות תקדים אשר הושגו בעזרת חירות האדם, ויותר על קולוניאליזם, גזענות ופאשיזם. האכזריות של הכיבוש הצרפתי באלג'יריה, הרשעות של רצח העם היהודי בידי הגרמנים, ומורשת הלאומנות הקיצונית במקומות שונים ביבשת גרמו לאירופאים רבים, כפי שניתח האינטלקטואל הצרפתי פסקל ברוקנר, לראות את עצמם כ"איש החולה של העולם", אשר אחראי לכל צרות תבל החל מעוני ועד לבעיות איכות הסביבה; "האדם הלבן זרע יגון והרס בכל אשר פנה". כך שעושר הפך להיות רמז לגזל ועור בהיר הוא התגלות החטא.
ברוקנר מכנה זאת "עריצות האשמה", ובביקורי האחרון באירופה פגשתי כמה ביטויים צבעוניים מאוד של השנאה העצמית הזאת: כומר קתולי צרפתי מביע חרטה על ההיסטוריה של הכנסייה. אינטלקטואל גרמני שמרן מעדיף סורים ועיראקים על פני אחיו הגרמנים. מדריך טיולים שבדי מדבר סרה בבני עמו ומקווה שלא יחשב כאחד מהם.
ואכן, אירופאים רבים חשים כי האשמה שלהם הופכת אותם לנאצלים; ככל שהם סולדים מעצמם, כך הם מתגאים יותר – תערובת מוזרה של שנאה עצמית ועליונות מוסרית שמובילה בין השאר לאי רצון להביא ילדים לעולם. כפי שציין המדען האירי וויליאם רוויל :"אירופה מאבדת את אמונתה העצמית, ושיעורי הילודה מתרסקים".
הצמצום במספרי הילודה האירופאים יצר משבר דמוגרפי אשר עלול להיות הרה אסון לקיומה של היבשת. נכון לשנת 2014, נשים באיחוד האירופי מביאות לעולם 1.58 ילדים, וליבשת פשוט אין מספיק צאצאים שירכיבו את דור ההמשך. שיעורי ילודה כאלה לאורך זמן פירושם ירידה תלולה במספר התושבים האתנים במדינות כמו יוון, פורטוגל ואחרות. כדי לשמר את מודל מדינת הרווחה ואת המערכת הכלכלית הן נאלצות לייבא תושבים זרים.
שני הגורמים האלה – כפרה על האשמה והצורך בתחלופה לילודה הלא קיימת – משתלבים יחדיו כדי לעודד את הזרם העצום של לא מערביים אל תוך אירופה, במה שהסופר הצרפתי רנו קאמי מכנה "התחלופה הגדולה". אנשים מתת היבשת ההודית בבריטניה, צפון אפריקאים בצרפת, הטורקים בגרמניה ועוד סומלים, פלסטינים, כורדים ואפגאנים בכל מקום מאיישים את המשרות הפנויות בעודם ממרקים את המצפון האירופאי מחטאיו. או כפי שניסח זאת הסופר האמריקאי מארק סטיין: "האיסלם הוא כיום הספק העיקרי של אירופאים חדשים".
הממסד האירופאי (או כפי שאני קורא להם ששת ה P-: politicians, police, prosecutors, the press, professors, and priests) ממשיך באופן כללי להתעקש שהכול בסוף יסתדר לטובה: הכורדים יהפכו להיות עובדים פרודוקטיביים, הסומלים אזרחים למופת, וכל בעיות האיסלם פשוט ייעלמו מאליהן.
זאת התיאוריה ולפעמים היא עובדת. אולם, לעתים קרובות מדי מהגרים מוסלמים דוחים את התרבות של ביתם האירופאי החדש, כפי שמתבטא למשל ביחסים בין המינים או בהתקפות אלימות נגד לא-מוסלמים. חלקם הגדול גם חסר את היכולת או את התמריץ לעבודה קשה והופכים לנטל על הכלכלה.
אותו זרם בלתי פוסק של אנשים המסרבים להשתלב בתרבות המקומית מעלה את השאלה החשובה: האם הציוויליזציה האירופאית כפי שאנו מכירים אותה באלף השנים האחרונות מסוגלת להמשיך ולשרוד, או שמא בירת אנגליה תהפוך ללונדוניסטן וצרפת לרפובליקה איסלמית? בינתיים הממסד האירופאי עצמו נוזף, מנדה, מדכא ומעניש את אלו שמעלים את החששות ומתייג אותם כימנים קיצוניים, גזענים וניאו-פשיסטים.
על אף כל זאת, החשש מפני איסלמיזציה של היבשת מביא מספר גדל והולך של אירופאים להיאבק על שימורה של דרך החיים המסורתית. מנהיגי התנועה הזו כוללים אינטלקטואלים כמו אוריאנה פלאצ'י המנוחה והסופר מישל וולבק, ופוליטיקאים כמו ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, נורברט הופר האוסטרי וראש מפלגת החירות ההולנדית חירט וילדרס. ברחבי אירופה כיום, מפלגות המתנגדות להגירה הולכות וצוברות כוח אלקטוראלי בלתי מבוטל. סקרי דעת קהל ביבשת מצביעים על רוב בולט החושש מפני המשך ההגירה בכלל וההגירה המוסלמית בפרט.
השאלה הגדולה ביותר העומדת בפני אירופה כיום היא מי יקבע את גורלה של היבשת – הממסד הפוליטי הישן או המוני העם? התמשכות האלימות מצד מהגרים מוסלמים תכריע את הכף לטובת העם, בעוד הממסד ימשיך להיאבק על שימור שלטונו. וכך, באופן אירוני למדי, מי שיקבע את גורלה של היבשת הישנה יהיו המהגרים המוסלמים החדשים.
