מחלקת המדינה האמריקאית הוציאה לאור על פי דרישת הקונגרס, את הדו"ח השנתי שעוסק בחופש דת בינלאומי. עבודה ענקית זו,
נפרסה על פני למעלה מאלף עמודים וכיסתה 194 מדינות. היא אף העסיקה מאות אנשים בתקופה של שמונה עשר חודש.
קראו את הדו"ח ושימו לב כי דבר אחד מאוד בולט: לעשרים ואחת מדינות המזרח התיכון (והרשות הפלשתינאית) - כשמדובר בשאלה מי יקבע איך יתפללו ואיך יחיו התושבים - אין מתחרים בעולם.
נתחיל בתחתית הרשימה: האזור כולל את המדינה היחידה בעולם - ערב הסעודית - בה קובע הדו"ח חד וחלק, כי "חופש דת אינו קיים". ואף מסביר מדוע: "איסלאם היא הדת הרשמית, וכל האזרחים חייבים להיות מוסלמים...הממשלה אוסרת על פולחן דתי אחר בפומבי". ככה זה! בסוף שנות ה-90, כאשר מאות אלפי גדודים אמריקאים הוצבו בערב הסעודית כדי להגן עליה מפני עיראק, הנשיא בוש ביקר את החיילים כדי לחגוג עמם את החג ההודיה האמריקאי. הוא תכנן לשאת ברכה סביב סעודת החג, ועל כן נאלץ לאכול את הארוחה על אוניה הרחק מן החוף הסעודי. כמה ימים אחר כך גם הגדודים האמריקאים לא יכלו להשתתף בתפילות חג המולד על אדמה סעודית פרט ל-"תפילות מוסר המתחילות באות נ" שהתקיימו באוהלים בלתי מסומנים או באולמות. הרשויות בסעודיה מתעקשות על סוג זה של איסלאם, הוציאו להורג את האוכלוסייה השיעית שבקרבם ואפשרו רק איסלאם סוני מאוד מסוים. הדו"ח מציין בעדינות אך גם מבשר רעות: " באופן כללי, הפולחן האסלאמי מוגבל לזה של המסדר הדתי הוואהבי", שהוא צר-מוחין בהווייתו, ו- "כל פולחן דתי אחר שלא פועל בדרך זו אינו מקובל".
המדינות הגרועות האחרות הן סודאן, עיראק, ואפגניסטן, כולן מתוארות כמקומות בהן הרשויות מגבילות "באופן חמור" את חופש הדת. כפי שסיפר איש צבא בכיר, אפגניסטן היא המקום בו פסלים בודהיסטים בני אלפיים שנה חייבים להיהרס משום ש-"אינם אסלאמיים". בעיראק, קיים הסיפור הרגיל של דיכוי סטליניסטי: "מפלגת השלטון היחידה שנשלטת בידי סדאם חוסיין ניהלה במשך עשרות שנים קמפיינים של רצח, הוצאות מהירות להורג, ומאסרים שרירותיים ממושכים של מנהיגים דתיים ושל אנשים מאמינים מן האוכלוסייה השיעית-מוסלמית. "סודאן מנהלת מלחמת חרמה כנגד האוכלוסייה הבלתי מוסלמית, ובכך אולי גורמת לאסון ההומניטרי הנאלח ביותר בעולם כיום.
בדרגה אחת פחות נוראה נמצאות איראן ולוב, אשר בהן הממשלות רק "מגבילות" את חופש הדת. באיראן הקורבנות העיקריים הם שליש מיליון בהאים, מוסלמים סונים ואחרים, אשר חשים היטב את חרון אפו של המשטר. בלוב, שהיא מדינה הומוגנית יותר, צריך להיזהר מי שאינו מסכים עם דעותיו האקסנטריות של מועמר קדאפי לגבי אדיקות דתית: "תנועות אסלאמיות שאמונתם ופולחנם שונים מן ההוראה האסלאמית שאושרה על ידי השלטון, אסורים".
אחר כך מופיע בדו"ח גוש גדול של מדינות המזרח התיכון, המאופיינות על ידי שני מרכיבים: איסלאם הדת הרשמית ויש בהן חירויות דת נומינליות. מצרים אופיינית בהקשר הזה: "פולחן דתי הנוגד את חוק האיסלאם אסור בהחלט". מצב דומה פחות או יותר מתקיים גם באלג'יר, ירדן וכווית. באלה ובעשר מדינות נוספות, דת האיסלאם מקבלת עדיפות בזמן שדתות אחרות מתקיימות בהיתר.
לבסוף, מחלקת המדינה משבחת חמישייה בלתי אפשרית: תוניסיה, ישראל, סוריה, טורקיה, והאמירויות הערביות המאוחדות, אשר נאמר על ממשלותיהן כי הן "באופן כללי" מכבדות את חופש הדת.
מוזר אף יותר, המדיניות היחידה שזוכה בתמיכה מלאה היא דווקא של הרשות הפלשתינאית, "המכבדת" חופש דתי ללא הגבלות. "אין כל דפוס התנהגות בו הרשות הפלשתינאית מפלה לרעה או מתנכלת לנוצרים", טוען הדו"ח, בכך הוא מתעלם מדפוסי התנהגות רבים של אפליה והפחדה כנגד המיעוט הנוצרי המתדלדל, ומתעלם גם משערוריות כגון, מוסלמים שניסו לקחת שני חדרים מהכנסייה הקדושה ביותר לעולם הנוצרי, כדי להפוך אותם לחדרי נוחיות.
תוצאות הדו"ח מעלות שלוש מסקנות. ראשית, הקונספט כולו של חופש הדת נשאר זר בעיני רוב ממשלות המזרח התיכון.
שנית, מחלקת המדינה מוכרחה לחדד את המתודולוגיה בה היא נוקטת, כל דו"ח המציב את סוריה וישראל באותה קטגוריה מצריך בדיקה יסודית מחודשת. שלישית, דירוג הרשות הפלשתינאית בתור המוצלחת ביותר במזרח התיכון ביישום חופש דת, מוכיח שוב כי שום עיוות של האמת אינו גדול מידי כשמדובר בניסיון לקדם את המשא ומתן בסכסוך הערבי-ישראלי.
