"[אולם קופר] 464 היה שקט ביום חמישי", ציין עיתון הסטודנטים, "בשעה 6 בערב [סאמיח] חממודה היה אמור ללמד שעור בערבית, שני סטודנטים שלא שמעו על מעצרו, הגיעו לאולם ובמקום חממודה בא מורה מחליף". חממודה לא הופיע בשבוע שעבר עקב אי נוחות קלה: הוא בדיוק נאשם בסחטנות ובקונספירציה לרצח.
ליתר דיוק, הוא היה אחד משמונה גברים המואשמים בבית המשפט המחוזי בפלורידה "בתמיכה כלכלית בארגון טרור זר" ארגון זה הוא ה-'ג'יהאד האסלאמי' הפלשתינאי.
מה שמדהים הוא ששלושה מתוך השמונה, הנם אקדמאים המתמחים במזרח תיכון ואיסלאם. מעצרם חושף כיצד שימשו לימודי מזרח תיכון כשלוחה של הרדיקאליות באזור. (הנאשמים האחרים: מורה להנדסת מחשבים, מנהל קליניקה רפואיות, בעל עסק קטן ואימאם במסגד.)
לכל שלושת המורים שמלמדים מזרח תיכון, ישנן חוות דעת מקצועיות טובות:
* רמדאן עבדאללה שלאח, 45. נולד ברצועת עזה, את הדוקטורט בכלכלה עשה באוניברסיטת דורהם בבריטניה. הגיע ב-1991 לטמפה, פלורידה ובין השנים 1992-1995 הרצה כפרופסור אורח במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת דרום פלורידה. עמד בראש 'לימודי עולם ואיסלאם' (WISE), מכון מחקר העוסק בנושאי המזרח התיכון ומזוהה עם אוניברסיטת דרום פלורידה. הוא עזב את האוניברסיטה בשנת 1995 ומאוחר יותר הופיע בדמשק, בה הוא כיום המזכיר הכללי של הג'יהאד האסלאמי הפלשתינאי.
* בשיר מוסא מוחמד נאפי, 50. נולד במצרים, לנאפי שני דוקטורטים ועבד כחוקר במיזם 'לימודי עולם ואיסלאם' (WISE). הוא גורש בשל הפרות ויזה ונסע לאנגליה, התגורר שם כאזרח אירי באוקספורדשייר. הוא לימד בשני מוסדות בלונדון, ב-'בירקבק קולג" השייך לאוניברסיטת לונדון ("נושאים חברתיים ופוליטיים באיסלאם") ובקולג' המוסלמי ("מדינה וחברה בהיסטוריה אסלאמית"). נאפי אף מזוהה עם המוסד ל-'מחשבה אסלאמית בת זמננו' (אשר בשנת 2000 פרסם את מחקרו, "עלייתן ונפילתן של תנועות רפורמה אסלאמיות"). הוא כתב לכתב עט בוירג'יניה שעוסק במזרח תיכון וב-1999 פרסם ספר בערבית, "אימפריאליזם וציונות: המקרה הפלשתינאי." (כאשר הוא כותב לכתבי עת המזוהים עם האיסלאם המיליטנטי, הוא משתמש בפסדונים, אחמד צדיק.)
* סמיח חממודה, 42. נולד בגדה המערבית, לפני שהגיע לאמריקה ב-1995 הוא עבד ב-'חברה ללימודי ערבית' בירושלים. בזמן מעצרו, גר באזור טמפה, לימד ערבית באוניברסיטת דרום פלורידה ולמד שם לתואר שני בלימודי דת.
כל שלושת הנאשמים בטרור דברו בסגנון האקדמאי, והצליחו לרמות בכך כמעט את כולם. שלאח כתב ב-1993, בתוקף תפקידו כנשיא 'לימודי עולם ואיסלאם', כי מטרתו של הארגון הוא "לתרום להבנת הגישה האסלאמית, שמוגדרת בתור 'פונדמנטליסטית' במעגלי האקדמיה המערבית והאמריקאית".
כמעט כל מומחה ללימודי מזרח תיכון הנמצא בשורות האקדמיה בצפון אמריקה, יכול היה לכתוב באותו לעג ובכפל משמעות ואכן רבים עושים זאת.
כל השלושה התקבלו כאנשי אקדמיה אמיתיים. כאשר קארי וויקהאם, מומחית לאיסלאם מצרי, שמעה מי היה שלאח באמת, היא אמרה שהיא "חשה מרומה" והביעה תמיהה על ש-"עמית ואינטלקטואל רציני" כמוהו יכול להיות גם טרוריסט.
גם לאחר האישום, ארתור לוריא, לשעבר סגן ראש הוועידה ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת דרום פלורידה, שיבח את שלאח על "עבודה אקדמאית מוצלחת". וגוון גריפית-דיקסון, ראש לימודי האיסלאם בבירקבק, מתארת את נאפי כ-"מאוד מוערך", משבחת אותו על מאמציו, "לעורר חשיבה ביקורתית בנושאי דת, עם האנרגיות והמחויבות, על איזון אקדמי בקרב תלמידיו, ושעודד אותם לאחריות חברתית".
העובדה ששלושת הנאשמים בטרור, עבדו כאנשי אקדמיה במחלקות ללימודי המזרח התיכון מבלי לעורר שום חשד, מוכיחה על משבר בדיסיפלינה אקדמאית זו.
תחום אקדמאי זה כבר ספג ביקורת על כך שנתן מחסה למה שמכונה טרוריסטים אינטלקטואליים - אנשי אקדמיה הידועים בשל קיצוניותם, חוסר סובלנותם, וחוסר יושרם. עכשיו אנו למדים כי הם העניקו מחסה לדבר האמיתי.
מסקנה: תחום זה מחויב בבדיקה יסודית, במיוחד על ידי הקונגרס האמריקאי, שמעניק לו את המימון.
