בשטוקהולם, אנשים עמדו עם נרות דולקים מחוץ לשערי שגרירות ארצות הברית כדי להביע את צערם. בברלין, הם הניחו פרחים. הפרלמנט האוסטרי הניף דגל שחור. "כולנו אמריקאים!" נכתב במאמר מערכת בעיתון שאיננו בדרך כלל פרו-אמריקאי, לה מונד. עיתון בקניה הזכיר את הפצצה שאוסמה בן לאדן הטיל בקניה לפני שלוש שנים והוסיף, "מעט מדינות יבינו לעומקו את צערה של אמריקה כמו שקניה מבינה". "אני חש כי ליבי נשבר כשאני רואה זאת בטלוויזיה", אמר איש סיני.
כך זה היה ברחבי העולם, תוך כדי הידיעות שהתקבלו על הקטסטרופה שאירעה במזרח ארצות הברית. אנשים וממשלות ברוב המקומות הגיבו בכאב ובצער, כפי שניתן היה לקוות ברגעים שכאלה.
לעומת זאת, המזרח התיכון בלט בצורה יוצאת דופן, שם אירועי היום עוררו מסיבת ענק.
"אנחנו נלהבים", אמר לבנוני אחד. "קליעה למטרה" הגיבו נהגי מוניות מצריים כשצפו בשידור חוזר של קריסת מגדלי הסחר העולמי. "הגיע יום הדין" אמר איש מקהיר. מצרים אחרים הביעו את תקוותם כי ג'ורג' וו.בוש ייקבר בבניינים. היו שצהלו כי זה הרגע המאושר בחייהם מאז מלחמת 1973.
כך זה התקבל באזור. בלבנון ובגדה המערבית, פלשתינאים ירו יריות באוויר, דרך להבעת שמחה. בירדן, פלשתינאים חילקו ממתקים, שזו עוד דרך לחגוג.
גם מחוץ למזרח התיכון מוסלמים טובים רבים אמרו כי ארצות הברית קיבלה את מה שמגיע לה. עיתונים מניגריה דיווחו על ארגון אסלאמי לנוער במחוז זמפארה שארגן אירוע כדי לחגוג את המתקפה. "על כל הרס שנגרם לאמריקה, כמוסלמי אני שמח". הגיע ציטוט אופייני מאפגניסטן. מנהיג פקיסטני אמר כי וושינגטון משלמת על מדיניותה נגד פלשתינאים, עיראקים, בוסנים ומוסלמים אחרים, אף התריעו כי "הגרוע מכל עוד יבוא".
נכון כי רוב הממשלות הראו התנהגות טובה, גינו, וקוננו. אך גם בזאת היו סדקים. בסוריה, מסר תנחומים מאופק הגיע מ-"מקור רשמי" אנונימי ולא (כפי שבדרך כלל) מהנשיא בשאר אל אסאד. באיראן, הסקירה בעיתונות המתונה תיארה את התרסקות המטוסים, אמריקה "משלמת את המחיר על תמיכתה העיוורת במשטר הציוני". הגרועים שביניהם בפירוש האשימו את ישראל בארגון המתקפות, מתוך ניסיון להסית את דעת הקהל העולמית מהקונפליקט שלהם עם הפלשתינאים.
ואז ישנה עיראק, שבה המדיה נשלטת בידי המדינה. היא צהלה ופירשה את האלימות, "הקאובויים האמריקאים קוטפים את פרות פשעיהם נגד האנושות". היא גם הכריזה בחדווה גלויה כי "אמריקה המיתולוגית נהרסה יחד עם בנייני הסחר העולמי".
מדוע הזעם הגלוי הזה כלפי המערב, ונגד ארצות הברית בפרט? על שום שתי אידיאולוגיות קיצוניות המחזיקות קצר את רוב המזרח התיכון ואף מעבר לו.
לאומיות פלשתינאית. לעיתים מתוארת כבעלת מטרה סבירה יחסית, הקמת מדינה פלשתינאית לצידה של ישראל. לעמיתו של דבר מטרותיה ארסיות ומטיפות להרס מדינת ישראל כשבמקומה תקום מדינה פלשתינאית "שתשלוט מן הנהר ועד הים". כוחה של ישראל סתם פיות בקרב בעלי האידיאולוגיות הנ"ל, בקרב פלשתינאים וערבים אחרים. אך תהליך אוסלו גרם לצמיחה מחודשת של אידיאולוגיות המציגות את ישראל כחלשה ומיואשת. כתוצאה מכך, בשנה האחרונה, מדיניות ארצות הברית, בהסכמתה לצעדים שישראל נקטה נגד האלימות הפלשתינאית, גרמה לכעס ולשנאה נגד הממשלה האמריקאית, העם האמריקאי, ונגד כל מי שעובד אתם. לכן, השמחה על מותם של אמריקאים היא תוצאה טבעית.
אילסמיסטיות. זהו גוף של רעיונות שלוקח את דת האיסלאם והופך אותה לאידיאולוגיה אוטופית ורדיקלית, הממשיך קו של פשיזם ומרקסיזם-לניניזם. יש לו אמביציה להחליף את הקפיטליזם ואת הליברליות השולטים כיום במערכת העולמית. איסלאמיזם מבטא את השנאה האנטי אמריקאית המגיעה ממקומות רחוקים מהסכסוך הערבי-ישראלי, כגון ניגריה ואפגניסטן.
חסידי השקפה זו, כפי שניתן לצפות, אגרסיביים ורואים עצמם מוקפים ולכודים על ידי המערב. ברחבי העולם, איסלאמיסטים חשים מתוסכלים מהמערב היהיר והאימפריאליסטי. במלותיו של מצרי אחד, האמריקאים "מחזיקים אותנו בגרון".
איסלאמיסטים מזהים רשימה ארוכה של מדינות - אלג'יריה, טורקיה, מצרים, ומלזיה שהן הדוגמאות הבולטות - בהן לדעתם, מנהיגים מוסלמים מקומיים מבצעים את העבודה המלוכלכת של המערב ומדכאים את התנועה. יש להם רשימה נוספת - קשמיר אפגניסטן, וסודאן - בהן הם רואים את המערב כאחראי לדיכוי ניסיונותיהם של האיסלאמיסטים ליצור חברה צודקת. בכל פעם שמוסלמים קרובים להקמת שלטון אסלאמי, כפי שאיסלאמיסט אחד מסביר, ה-"ידיים הבוגדניות של המערב החילוני תמיד שם, בתוך העולם המוסלמי, כדי להביא לתבוסת הכוחות האסלאמיים". הפתרון מצריך שינוי פונדמנטלי של ארצות הברית, כך שתהפוך למזדהה עם כוונות איסלאמיסטיות אלו.
זה לא מניב מאומה, כאשר לאומנים פלשתינאים ואיסלאמיסטים חולקים את אותה שנאה לכל דבר אמריקאי, הרי המטרות שלהם שונות: הראשונים לא מצליחים לשנות את מדיניות החוץ של ארצות הברית, והשניים מחפשים לשנות את טבעה של המדינה. בינתיים, שניהם יכולים ליהנות בצורה לא מכובדת מהסבל האמריקאי.
העובדה, שלאומנים פלשתינאים ואיסלאמיסטים חשפו בגסות את הטינה אל ארצות הברית, מוכיחה את עמדתם וכוונותיהם. בפרוש יש כאן משמעות לגבי מדיניותן של מדינות המערב: זה אומר כי אנחנו יודעים מי הם כמה מאויבינו העיקשים. ממשלות מערביות במשך שנים רימו עצמן כשחשבו שיוכלו לפייס את התנועות הקיצוניות או כאשר התעלמו מהן. לפחות עכשיו, אחרי אלפי אבדות בנפש, אנו יודעים איזו טעות מרה זאת הייתה.
