ראוי להדגיש שכוונתו של הכומר טרי ג'ונז להעלות באש עותקים של הקוראן בכניסייה שלו בגיינזביל, פלורידה, הוא מעשה מכוער המשתייך למסורת מגונה. יחד עם זאת, ראוי לציין שתי נקודות נוספות: רכישת ספרים והעלתם באש הוא מעשה חוקי לחלוטין בארה"ב. שנית, דוד פטראוס, רוברט גייטס, אריק הולדר, הילארי קלינטון וברק אובמה לחצו על ג'ונז להימנע מכך רק משום שחששו מפני אלימות מוסלמית נגד אזרחי ארה"ב אם יממש את כוונתו. ראוי לציין עוד כי למרות שמר ג'ונז ביטל את כוונתו להעלות ספרי קוראן באש, 5 אפגנים ו-14 קשמירים נהרגו כתוצאה מהפגנות נגד תוכניותיו.
אלימות זו נובעת מן החוק האיסלאמי, השריעה, העומד על כך שהאיסלאם, והקוראן בפרט, זכאים למעמד מועדף. האיסלאם מעניש באכזריות כל אדם, מוסלמי ולא-מוסלמי כאחד, הפוגע בקדושת האיסלאם. ספרי החוקים במדינות בעלות רוב מוסלמי בדרך כלל משקפים עובדה זו; בפקיסטאן, למשל, החוק האוסר חילול הקודש, C-295, מטיל עונש מוות עבור אמירות הפוגעות בכבודו של מוחמד.
לא פחות חשובה היא העובדה שהשריעה מזלזלת בקדשי דתות אחרות. מסורת זו משתקפת בבירור בשורה של מעשים בשנים האחרונות: פיצוץ פסלי הבאמייאן הבודהיסטים, חילול קבר יוסף היהודי וכניסיית המולד הנוצרי. בפסק הלכה משנת 2003 נקבע שמותר למוסלמים להשתמש בתנ"ך לקינוח לאחר עשיית צרכיהם. דווח כי השלטונות באיראן העלו מאות ספרי תנ"ך באש בחודש מאי. מצב בלתי מאוזן זה שבו לאיסלאם חסינות מוחלטת ואילו דתות אחרות זוכות ליחס מזלזל קיים במדינות בעלות רוב מוסלמי מדורי דורות.
ואז, בשנת 1989, אייטולה חומייני הרחיב באחת אמת מידה כפולה זו ביחס למערב כאשר קבע שהסופר הבריטי סלמן רושדי צריך להיות מוצא להורג בשל אמירות שיש בהן משום חילול הקודש בספרו פסוקי השטן. בקביעה זו ייסד חומייני את חוקי רושדי התקפים עד היום. על פי חוקים אלו, ניתן להוציא להורג כל מי שמתנגד "לאיסלאם, לנביא ולקוראן"; שחובה להוציא להורג כל מי שקשור למחרף; ושעל כל המוסלמים לשתף פעולה ברשת מודיעין לא-רשמית כדי לממש איום זה.
מובן מאליו שחוקים אלו עומדים בסתירה לאחת מהנחות היסוד של התרבות המערבית, חופש הביטוי. כפי שהדבר בא לידי ביטוי באימרה הידועה "אני מתנגד לדבריך, אך אלחם עד מוות על זכותך לומר זאת", חופש זה בא להגן על הזכות לטעות, להעליב, לעצבן ולחרף.
בתחילה המערב הגיב לחוקי רושדי בתדהמה; היום הם הנורמה. כאשר מדובר באיסלאם, חופש הביטוי הוא לא יותר מזכרון עמום מלפני שנת 1989. סופרים, אומנים ועורכים מודים בגלוי שמי שמבקר את האיסלאם שם את נפשו בכפו.
יש ומנהיגי המערב מביעים תמיכה במי שמעליב את האיסלאם. ראשת ממשלת בריטניה מרגרט ת'אצ'ר דחה את הלחצים מכיוון איראן ב-1989 באמרה ש"אין כל בסיס חוקי שעל פיו יכולה הממשלה לשקול פסילת" פסוקי השטן. ממשלים אחרים תמכו בעמדה זו. בסנאט האמריקני, למשל, נתקבלה פה אחד החלטה "להגן על זכותו של כל אדם לכתוב, לפרסם, למכור, לקנות ולקרוא ספרים ללא חשש מאלימות".
גם ראש ממשלת דנמרק, אנדרס פוג רסמוסן, כאשר פירסומן של קריקטורות שפגעו בכבודו של מוחמד בעיתון בקופנהאגן הצית גל של הפגנות אלימות, הביע עמדה תקיפה: "מדובר בעקרון. כראש ממשלה, אין לי כל סמכות להגביל את העיתונות – ואיני מעוניין בסמכות שכזו".
לשני המקרים הנ"ל נתלוו חרמות כלכליים ואלימות שעלו ביוקר, אך העקרון גבר על הנוחות. מנהיגים אחרים במערב נכשלו בכל הקשור להגנה על חופש הביטוי. ממשלות באוסטרליה, אוסטריה, קנדה, פינלנד, צרפת, בריטניה, ישראל והולנד ביקשו או אף הצליחו לכלוא עברייני חוקי רושדי.
ממשל אובמה מצטרף עתה לרשימה לא מכובדת זו. הלחץ שהופעל על מר ג'ונז גרם לכרסום הולך וגובר בעקרון חופש הביטוי ביחס לאיסלאם ומקבע את מעמדו המועדף של האיסלאם בארה"ב, לפיו מוסלמים רשאים להעליב אחרים אך אסור להעליב מוסלמים. זהו צעד נוסף בכיוון מעמד הדימי, המצב החברתי-פוליטי בו מי שאינם מוסלמים מודים בעליונותו של האיסלאם. זאת ועוד – בפועל מר אובמה אכף את חוק השריעה ויצר תקדים שיתכן ויוביל למקרים נוספים של כניעה לתכתיבי השריעה.
מר אובמה היה אמור ללכת בעקבות מר רסמוסן ולעמוד על עקרון חופש הביטוי. מאחר וסירב לעשות כן, על הציבור האמריקני לשים לב לתופעה זו ולהתנגד לנסיונות נוספים מצד השלטונות לאכוף חוקי רושדי או דרישות אחרות של השריעה.
