כשקבוצות המוסלמים מתפוגגות ונציגויות דיפלומטיות חוזרות לפעילות שגרתית, הנה שלוש מחשבות אחרונות על המהומות שהחלו ב-11 בספטמבר ושבהן נהרגו כ-30 בני אדם.
לסרט על הנשיא מוחמד כן היתה משמעות: ממשל אובאמה, באופן לא הגון, התחמק מאחריות לרצח ארבעה אמריקנים בלוב על ידי כך שטען שהמתקפה היתה מחאה, שבאופן לא צפוי יצאה משליטה, נגד הסרט "תמימות המוסלמים". בתגובה פרשנים בכירים הסיקו שהסרט כמעט לא שינה דבר. בארי רובין דחה לחלוטין את כוחו של הסרט כ"תירוץ מזויף להפגנות" במצרים (בהמשך הבהיר: "בכל מקם מלבד מצרים, היכן שהפגנה כבר תוכננה על נושאים אחרים, לפני שהסרט בכלל הוזכר - ובלוב, ששם היתה התקפת טרור - הסרט היה גורם אמיתי").
מייקל לדין נזף בממשל האמריקני, אשר טען כי המתקפות לא היו נגד אמריקנים כלל, אלא נגד הסרט. אנדרו מקארתי כתב: "זה לא קשור לסרט יותר משאירועים דומים בשנים האחרונות היו קשורים לסרטים מצוירים, דובונים, שריפות קוראן מקריות וכו'". לי סמית משער כי "האשמת הווידיאו היא חלק מאיזשהו קמפיין דיפלומטי ציבורי מורכב" וקליף קינקייד קורא בפסקנות לסרט "הסחה שנועדה להציל את הנשיאות של אובאמה".
אני מכבד ולומד מכל הכותבים הללו, אבל חולק על עניין הסרט. כן, אינדיבידואלים, ארגונים וממשלות דירבנו את ההמונים - בהחלט, תמיד צריך להיות איזה מסית שמגייס מוסלמים נגד הצהרה, טקסט, ציור או סרט פוגעניים. אך זו תהיה טעות לראות את ההמונים כלא-כלום מלבד כלי לביטוי אינטרסים מתנגשים (כמו סלפים נגד האחים המוסלמים במצרים) או להתנגדות למהלכים פוליטיים אמריקניים. הזעם שהופנה נגד הסרט יצא מתוך הלב, והיה אמיתי ומתמשך.
דמותו של מוחמד קיבלה מעמד של קדוש בקרב מוסלמים ואין לבקרה, ודאי שלא ללעוג לה. המזרחנית הגרמנייה אנמרי שימל הצביעה (במחקר מ-1985 על ההערצה למוחמד) על כך שאישיותו היא "מרכז חייהם של המוסלמים", לבד מהקוראן. פגיעה קשה במוסלמים בשל עלבונות על אישיותו היא כנה; שימו לב, למשל, שחלק 295-B הידוע לשמצה של החוק הפלילי בפקיסטן גוזר על כל השמצה של מוחמד, גם לא במתכוון, הוצאה להורג (שני פוליטיקאים בולטים, סלמן תאסיר ושבז בהאטי, נרצחו ב-2011 רק כי הביעו התנגדות לחוקי חילול הקודש. לרציחתם לא היה דבר עם המערב או להסחות דעת של הקמפיין הנשיאותי האמריקני).
אובאמה נגד מורסי: שני הנשיאים הציעו בנאומיהם באו"ם השקפות שונות לחלוטין על החופש לחלל קודש. אובאמה התעקש כי "ב-2012, כשכל אחד שמחזיק בטלפון סלולרי יכול להפיץ דעות פוגעניות על ידי לחיצת כפתור, הרעיון שאנחנו יכולים לשלוט בזרימת המידע הוא מיושן. השאלה, אם כן, כיצד אנו מגיבים, ועל כך עלינו להסכים: אין שום דיבור שמצדיק אלימות חסרת מחשבה". מורסי המצרי חלק עליו: "הגסויות שהופצו לאחרונה כחלק מקמפיין מאורגן נגד קדוּשוֹת מוסלמיות אינן מתקבלות על הדעת ודורשות עמידה איתנה. יש לנו אחריות ללמוד כיצד להגן על העולם מפני חוסר יציבות ושנאה".
בקיצור, לכל צד יש גישה ושיטה (חופש הביטוי נגד איסור חילול הקודש) שהוא מחשיב כחיוניות לזהותו ומקדם תוך יראת כבוד מסוימת. מאז גזירתו של חומייני על סלמאן רושדי ב-1989, כל צד מנסה לכפות את דרכו על האחר ורומז כי התנגשות הרצונות הזו רק החלה.
מגמות: כמישהו שצופה בהתנגשות הזו מאז תקופתו של חומייני, אני מזהה שלוש מגמות עיקריות. ראשית, מוסלמים מקדישים את עצמם למהלכים פוליטיים של שימור קדושתו של מוחמד באופן גובר והולך. שנית, ממשלות מערביות ואליטות (למשל, עיתונאים, עורכי דין, אינטלקטואלים, אמנים) הפכו הססניות יותר ויותר במשך השנים אל מול זעם איסלאמי, בהיותן מוכנות להתנצל, לפייס ולהרגיע; דוגמה טובה לכך היא השתפכויות השגרירות האמריקנית בקהיר ב-11 בספטמבר, כאשר ההמון השתולל בחוץ. ולבסוף - גורמים מערביים שלא מקרב האליטות מגיבים באופן גובר והולך לאיסלאמיסטים בגישת "אתם-רוצים-להיעלב-אז-הנה-לכם!" שכללה שריפת ספרי קוראן, מודעות "להביס את הג'יהאד", אנימציות צרפתיות פוגעניות באופן מתריס והבטחות לסרטי המשך לסרט האחרון. יחד, שלוש נקודות אלה הובילו אותי לחזות כי מאבק הערכים ימשיך להתחמם.
