ביוני שעבר הטלויזיה הפלשתינית שדרה טקס במסגד בעזה, בו הצהיר האימאם איברהים מאדי את ההצהרה הבאה: "בעזרת האל, מדינת העוול ישראל תימחק; בעזרת האל, המדינה העוול ארה"ב תימחק; בעזרת האל, המדינה העוול בריטניה תימחק...". דרשתו של האימאם המזכירה את מאמצי הפלשתינים לבנות מאגרי נשק ולהתמיד בהתקפות נגד אזרחי ישראל הינה דבר שבשגרה.
בעוד שקיים הבדל בין המצב בישראל לבין המצב בארה"ב, הרי שהאימאם מאדי מזכיר לנו שבעיני האיסלאם המיליטנטי הם היינו הך. כך, אם יש צורך בתיזכורת שהמאבק בטרור חורג מהמלחמה באפגניסטן, הפלשתינים מבהירים ששלטון האיסלם המיליטאנטי הוא אולי בגדר היסטוריה, אך האיסלאם המיליטאנטי עדיין לא.
אוסמה בן לאדן הכריז לפני שנים רבות ג'יהד נגד כל הנוצרים והיהודים, בעוד חברו מולה עומר הדיקטטור הטליבאני דיבר באופן גלוי על השמדתה של אמריקה וקיווה שזו תתרחש "בתוך זמן קצר". העובדה שראשי האיסלאם המליטאנטי מאחלים אותו הדבר לישראל אינה חדשה. המנהיג הבכיר האיראני האייטולה עלי חשמאני, קרא לאחרונה "הגידול הסרטני הזה (ישראל) צריך להיות מסולק מן האיזור".
ללא ספק קיים הבדל בין המצב בישראל לבין המצב בארה"ב. הג'יהד נגד ארה"ב הוא חדש, פחות מתקדם ונתמך פחות על ידי גורמים איסלאמים לא מיליטאנטים. אבל, בעיקר עכשיו, כאשר ארה"ב מצהירה באופן רשמי מלחמה נגד הטרור, המכנה המשותף בין שתי המדינות הולך גדל.
ישראל נמצאת בראש רשימת המדינות ה"מיועדות" לחיסול. הניסיון להרוס את מדינת היהודים ממשיך מאז נוסדה ב-1948. במשך חצי מאה מתעקשים הערבים לראות בישראל מצב זמני, אוייב שהם מעונינים להיפטר ממנו. במקרה הטוב הם יאפשרו לישראלים לחיות כעם נכנע ב"פלשתין", ובמקרה הרע, מי יודע?
כאשר נוסדה מדינת ישראל, הערבים הניחו שהיא תושמד כלאחר יד. אבל במשך 45 שנה ישראל הגנה על עצמה בחוזקה ובנחישות, אשר הותירו את הערבים המומים ב-1993. היה זה הרגע שבו ישראל היתה צריכה לנצל את יתרונה, ולקבל פעם אחת ולתמיד הכרה בזכותה להתקיים. תחת זו, נעשתה טעות הסטורית. במקום לבחור בניצחון היא הציעה עיסקאות משתלמות לשני אוייביה העיקריים סוריה והפלשתינים. כצפוי, הצעות אלה פעלו כבומרנג. במקום להיתפש כויתור אסטרטגי לטווח ארוך שמטרתו לסיים את הקונפליקט, הן פורשו כסימן לדמורליזציה של ישראל. התוצאה היתה חידוש תקוות הערבים להשמיד את ישראל באמצעות כח הזרוע והתגברות האלימות. הדיפלומטיה, במילים אחרות, מבלי להתכוון, החייתה את חלום הערבים להשמדת המדינה היהודית.
באופן ברור, חומה זו של ההתנגדות הערבית מזיקה לישראל, פוגעת בזכותה להתקיים כמדינה נורמאלית, חושפת את אוכלוסייתה לפיגועי התאבדות וכופה עליה לנקוט אמצעים קשוחים כלפי שכניה. אך למרות התקפות אלה, ישראל היא מדינה משגשגת המתגאה ברמת חיים גבוהה, במשטר דמוקרטי ובתרבות תוססת.
למרבה האירוניה, אלה הם הערבים אשר משלמים את המחיר הכבד לדחף ההשמדה שלהם. התמקדותם בהרס מדינת ישראל מונעת מאנשים מוכשרים ובעלי ערכים לממש את הפוטנציאל הטמון בהם. פירוש הדבר, הם מזניחים את העיסוק בשיפור רמת חייהם, בפיתוח המערכת הפוליטית והשלטת שלטון החוק. התוצאות גלויות לעין: חלקם של הערבים בקרב משטרים דיקטטורים, עימותים אלימים ומדינות אגרסיביות המשקיעות בחימוש, הוא מן הגבוהים בעולם.
קל יותר לדבר על הבאת הערבים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, הרבה יותר קשה לעשות זאת. אך זה היה ויהיה הפתרון היחיד. שינוי תפישתי מעין זה בלבד יביא לסיומו של עימות בן מאה. מחד יאפשר חיים נורמאליים למדינת ישראל, ומאידך יגדיל את סיכוייהן של מדינות ערב להתקדם בנתיב החיים המודרניים.
פרשנות זו של הקונפליקט הערבי ישראלי מטילה את האחריות על הערבים, דבר שאין אנו רגילים בו בימים אלה. אפילו מבין הישראלים יש אלה הסוברים שההכרה הערבית במדינת ישראל תלויה במחוות ישראליות. אך אם לדעה זו היה בסיס ב-1993, הרי שהיום הרטוריקה המשולהבת והלמות התופים של האלימות הפלשתינית, מוכיחים שלא היה זה אלא חזיון תעתועים.
ישראל עומדת כעת בפני משימה קשה ביותר. עליה לשכנע את הערבים שחלומותיהם להשמדתה לא יתגשמו. ההשלכות המעשיות מחייבות החלטה נחושה וקשיחות. הכוונה לעורר יראה, לא אהבה. זהו תהליך שלא יהא קל במישור הלאומי, ובוודאי לא פופולארי ברמה הבינלאומית.
אך מהי האלטרנטיבה? כישלון המשא ומתן הנוכחי מוכיחים שפתרונות בזק נידונו לכישלון. הבנת הקונפליקט בדרך זו היא בעלת השלכות עמוקות. על הקהילה הבינלאומית, המשתוקקת לפתור את הסכסוך הערבי הישראלי, להכיר בסרבנותם העיקשת של הערבים להכיר במדינת ישראל. עליה להכיר במצבה הקשה של ישראל ובצורך שלה לנהוג בקשיחות. כמו כן, על הקהילה הבינלאומית ללחוץ על העולם הערבי ולגרום לשינוי יסודי בהלך מחשבתו. עבור ממשלות רבות, אפילו זו האמריקאית, הדבר מיחייב שינוי במדיניותן העכשוית הגורסת פריצת דרך במחיר ויתורים מצד ישראל. מהפך מעין זה לא יבוא בקלות, אך מהווה תנאי מוקדם לכל מי שמעוניין, בכנות, בסיום הסכסוך הערבי ישראלי.
