לתמוך במוסלמים מתונים

כאשר אני טוען שהמוסלמים הרדיקליים מהוים את שורש הבעיה, ושהפתרון הוא מוסלמים מתונים, התגובה הכמעט בלתי-נמנעת בפי רוב הציבור היא: "על אלו מוסלמים מתונים מדובר?"

"איפה ההפגנות האנטי-איסלאמיסטיות נגד הטרור?" הם שואלים אותי. "מה הם עושים להילחם באיסלאמיסטים? מה עשו עד כה בענין הערכה מחודשת ביחס לחוק האיסלאם?"

תגובתי: ישנם מוסלמים מתונים. אבל, כמובן, הם מהוים תנועה קטנה מאוד ביחס למבול האיסלאמיסטי. פירוש הדבר הוא שהממשל האמריקני, ומוסדות בעלי עוצמה אחרים, צריכים להגביר את מאמציהם, ולהציב בראש סדר העדיפויות שלהם, לאתר, לממן, לקדם, להעצים, להיפגש עם ולתמוך באותם מוסלמים אמיצים הקמים ומתייצבים, תוך כדי סיכון לעצמם, מול אלה דוגלים בטוטליטריות.

דו"ח שיצא לאור לאחרונה מטעם ה-RAND Corporation, בניית רשתות של מוסלמים מתונים, עוסק ביישומו המפורט והשיטתי של נושא זה. המחברים, אנג'ל רבאסה, שריל ברנארד, לוול שוורץ ופיטר סיקל, מנתחים בצורה אינטליגנטית את השאלה החדשנית כיצד לסייע למוסלמים מתונים לצמוח ולשגשג.

הם פותחים בטיעון שעלייתה של הפרשנות הרדיקלית והדוגמטית של האיסלאם "תלויה במידה רבה בסיבות ארגוניות". אחת מסיבות אלה היא העובדה שבמהלך שלושת העשורים האחרונים, הממשל הסעודי תמך ביד נדיבה בהפצתה של הגירסה הווהאבית של האיסלאם. מאמצים אלה של הסעודים קידמו "את צמיחתה של דתיות קיצונית בכל העולם המוסלמי", מה שאיפשר לאיסלאמיסטים לפתח רשתות אינטלקטואליות, פוליטיות ואחרות בעלות עוצמה. "חוסר השויון בארגון ובאמצעים מסביר מדוע לרדיקלים השפעה כה רבה, על אף העובדה כי הם מהוים מיעוט קטן בכמעט כל המדינות המוסלמיות".

הדו"ח סבור שזהו תפקיד חשוב שמדינות המערב יכולות למלא: "המתונים לא יוכלו להתמודד עם הרדיקלים עד אשר תנאיהם יושוו, והמערב יכול לסייע בכך על ידי עידוד ותמיכה עבור יצירתן של רשתות מוסלמיות מתונות".

יתכן שיש משהו מוכר בתיאור זה – מצב דומה שרר בסוף שנות ה-1940, כאשר ארגונים הממומנים בידי הסובייטים איימו על אירופה. ארבעת המחברים מביאים תקציר מועיל של המאמצים האמריקניים לבנות רשתות של ארגונים בשנות המלחמה הקרה המוקדמות – בדרך זו הם מוכיחים שמאמץ כזה יכול להצליח נגד אויב טוטליטרי, ומתוך כך הם מעלים רעיונות כיצד לטפל בבעיות העכשיויות. (לדוגמה – "מכה ביד שמאל לקרמלין היא המכה היעילה ביותר" – כלומר שמוסלמים מסוגלים יותר מכל אחד אחר להתגבר על האיסלאמיזם).

המחברים בוחנים את המאמצים האמריקניים להילחם באיסלאמיזם, ולדעתם מאמצים אלה לוקים בחסר, במיוחד בכל הקשור לחיזוקם של המתונים. הם כותבים שלוואשינגטון "אין עמדה עקבית בשאלה מי הם המתונים, היכן נמצאות ההזדמנויות ליצירת רשתות, וכיצד לייצור רשתות אלה בצורה יעילה".

כמה שהם צודקים. הממשל האמרקני סיפק עד היום רשימה ארוכה של כשלים בהקשר זה, המושרשת בשתי אשליות- תאומות מביכות: מצד אחד, לראות איסלאמיסטים כאילו הם מתונים, ומצד שני, לחיות בתקוה שניתן לשכנעם ולרסן אותם. פקידי ממשל כמו ראש האף.בי איי רוברט מולר, תת-מזכיר המדינה קארן היוז וראש 'הקרן הלאומית לדמוקרטיה' קארל גרשמן דרשו בעבר, מתוך ראייה משובשת, להתרועע עם האויב.

במקום זאת, דו"ח ראנד מציע ארבעה שותפים: חילונים, מוסלמים מתונים, שמרנים מתונים וסופים מסויימים. הדו"ח מדגיש במיוחד "את הרשת הבינלאומית המתפתחת של יחידים וארגונים דתיים וחילוניים", ומפציר, בצדק, לשתף פעולה עם ידידים מוזנחים אלה.

לעומת זאת, הדו"ח מציע להקדיש פחות תשומת-לב למזרח התיכון, ובפרט לעולם הערבי. מאחר שאיזור זה "הוא קרקע פחות פוריה ליצירת רשתות ובניית מוסדות בעלי קו מתון ביחס לאיזורים אחרים בעולם המוסלמי", הדו"ח מאיץ בממשלות המערב להתמקד במוסלמים בדרום אסיה, בבלקנים, ובפזורה המערבית, ולסייע בהמצאת רעיונותיהם בשפה הערבית. גישה חדשנית זו קוראת תיגר על מציאות הקיימת מזה מאות בשנים שבה מעגל ההשפעה פועל מתוך מזרח התיכון חוצה, אך בהחלט כדאי לנסות אותה.

עם זאת, גם דו"ח ראנד, המפוכח בדרך כלל, מתחלק לעיתים. למרבה התדהמה, ארבעת המחברים אינם מגנים את וואשינגטון על קיום שיחות עם איסלאמיסטים שומרי חוק, כשם שהם תומכים, בזהירות אמנם, בממשלות אירופיאיות המתייחסות לחלק מהאיסלאמיסטים כשותפים. הדו"ח שוגה כאשר הוא מתייחס ל'איגוד המוסלמי המתקדם' האמריקני כגוף המקדם איסלאם חילוני, כאשר לאמיתו של דבר מדובר בעוד ארגון איסלאמיסטי שמצליח להציג תדמית מודרנית. (בין האיסלאמיסטים, רק ארגון זה העיז לשדר תוכנית בשם "מין והאומה").

גם אם בניית רשתות של מוסלמים מתונים אינו סוף פסוק, יש בו כדי לקדם משמעותית חשיבה מחודשת בכל הקשור למדיניות של וואשינגטון במלחמה נגד האיסלאמיזם. התוכן הרציני, הניתוח הבהיר והמלצותיו הנועזות של הדו"ח מקדמים את הדיון. דו"ח זה מהוה דוגמה טובה לחשיבה האיסטרטגית שהמערב כה זקוק לה.

מר פייפס, מנהלו של ה'פורום לעניני המזרח התיכון', מחדש את הטור שלו לאחר הפסקה כדי ללמד קורס בשם "האיסלאם והפוליטיקה" באוניברסיטת פפרדיין.

נושאים קשורים:  מדיניות של ארה"ב, מוסלמים מתונים הרשמ/י לרשימת תפוצת דוא"ל השבועי של דניאל פייפס בעברית