כיצד המערב יכול להפסיד

אחרי שהמערב גבר על הפאשיסטים והקומוניסטים, האם כעת הוא מסוגל לגבור על האיסלאמיסטים?

לכאורה, היתרון הצבאי שלו אינו מותיר מקום לספק. גם אם טהראן ישיג נשק גרעיני, לא עומדות לרשות האיסלאמיסטים אפילו מקצת היכולות הצבאיות שהיו בידי בעלות בריתה של גרמניה במלחמת העולם השנייה או הסובייטים בימי המלחמה הקרה. האם לאיסלאמיסטים יש משהו בקנה-מידה של הווהרמאכט או הצבא האדום? האס אס או ספצנאז? הגסטאפו או הק.ג.ב? או אפילו משהו דוגמת אושוויץ או הגולאג?

עם זאת יש לא מעט פרשנים, ואני בתוכם, הסבורים כי הדברים אינם פשוטים כל כך. יתכן שהאיסלאמיסטים (המוגדרים כאלה שדורשים לחיות על פי החוק המקודש של האיסלאם, השאריע) ינחלו הצלחה רבה יותר מהטוטליטרים שקדמו להם. יתכן שהם אפילו ינצחו. וזאת משום שלמרות שהחומרה של המערב איתנה, קיימים פגמים בתוכנה שלו שיכולים להיות קטלניים. ראוי לתת את הדעת על שלוש מהן: פציפיזם, שנאה עצמית, ושאננות.

פציפיזם: בקרב האליטות המשכילות רווחת הדעה ש"אין פתרון צבאי" לבעיות של היום. מנטרה זו מושמעת בקשר לכל בעיה וענין במזרח התיכון – לבנון, עיראק, איראן, אפגניסטאן, הכורדים, הטרור והעימות הערבי-ישראלי. אך פציפיזם פרגמטי זה מתעלם מן העובדה שההיסטוריה המודרנית מלאה בפתרונות צבאיים. האם התבוסות של גרמניה ובעלות בריתה, של ארה"ב בוייטנאם, או בריה"מ באפגניסטאן לא היו פתרונות צבאיים?

שנאה עצמית: רבדים בעלי משקל בחברה במדינות מסויימות במערב – ארה"ב, בריטניה וישראל במיוחד – מחשיבים את ממשלותיהם כמכונות רשע, ורואים בטרור ענישה צודקת עבור חטאי העבר. גישה זו ש"פגשנו את האויב והוא אנחנו" ממירה תגובה הולמת בהתרפסות פייסנית, לרבות מוכנות לוותר על מסורות והישגים. אוסמה בין-לאדן מרים על נס שמאלנים כגון רוברט פיסק וויליאם בלום. לאזרחי המערב הנגועים בשנאה עצמית זו יש השפעה מוגזמת בהיותם בעלי הדעה באוניברסיטאות, בתקשרות, מוסדות דת ובאומניות. הם משמשים כח-עזר מוג'אהדיני לאיסלאמיסטים.

שאננות: העובדה שאין מכונת-מלחמה איסלאמיסטית מרשימה גורמת לרבים במערב, בפרט בשמאל, להתייחס לאיום האיסלאמיסטי בזילזול. קל להבין את המלחמה הקונבציונלית – מנהלים קרבות עקובות מדם על שטחים ומשאבים באמצעות חיילים במדים, ספינות מלחמה, טנקים ומטוסים. לעומת זאת, המלחמה הלא-שוויונית נגד האיסלאם הרדיקלי קשה הרבה יותר לתפיסה. בשל הדימויים של סכינים יפניים וחגורות נפץ, קשה לראות באויב מסוג זה יריב של ממש. כמו ג'ון קרי, רבים מדי מתייחסים לטרור כאל "הטרדה" מעצבנת.

לאמיתי של דבר, יש בידי האיסלאמיסטים יכולות רציניות ביותר העולות בהרבה על טרור מהסוג המורגל:

• • גישה אפשרית לנשק להשמדה המונית שבמידה ויופעל יביא להרס החיים במערב.
• • משיכה דתית המדברת ללב ההמונים ברבדים עמוקים יותר, ושמסוגלת להחזיק מעמד לאורך זמן הרבה יותר, מן האידיאולוגיות המלאכותיות של הפאשיזם או הקומוניזם.
• • מנגנונים מרשימים, המאורגנים והממומנים היטב, המצליחים לזכות באימונו, ברצונו הטוב ובתמיכה האלקטורלית של הציבור.
• • אידיאולוגיה המסוגלת למשוך מוסלמים מכל הסוגים, עניים כעשירים, חסרי השכלה כאקדמאים, מופרעים בנפשם כנורמטיביים, תימנים כקנדים. כמעט שלא ניתן להגדיר את התנועה הזאת מבחינה סוציולוגית.
• • שיטות לא-אלימות – מה שאני מכנה "איסלאמיזם חוקי" – להחדרת האיסלאמיזם באמצעות פעילות חינוכית, פוליטית ודתית בלי להזדקק לפעילות בלתי-חוקית או טרור. האיסלאמיזם החוקי קוצר הצלחות הן במדינות בעלות רוב מוסלמי כגון אלג'יריה והן מדינות בעלות מיעוט מוסלמי כגון בריטניה.
• • מספר עצום של קדרים מושבעים. אם נניח שהאיסלאמיסטים מהווים בין 10%-15% מכלל אוכלוסיית המוסלמים בעולם, פירוש הדבר שמדובר על 125-200 מיליון בני אדם, מספר העולה בהרבה על מספר הפאשיסטים והקומוניסטים גם יחד שהיו אי פעם.

הפציפיזם, השנאה העצמית, והשאננות מאריכים את המלחמה נגד האיסלאם הרדיקלי וגובים קרבנות מיותרים. דומה שהשמאלנים שבאזרחי המערב ישכילו להתגבר על מכה משולשת זו ולהתמודד עם האיום בכל עוצמתו רק לאחר ספיגת אסונות כבדים מנשוא של אובדן חיי אדם ורכוש. מסתבר שאז ידו של העולם הנאור תהיה על העליונה, אך באיחור רב ובמחיר גבוה יותר מן המחוייב.

אם האיסלאמיסטים ינהגו בתבונה ויימנעו מהרס בקנה-מידה רחב, וידבקו במקום זה במסלול החוקי, הפוליטי והבלתי-אלים, ובהנחה שתנועתם תמשיך לגדול, קשה לראות מי יעצור בעדם.

מר פייפס הוא המנהל של ה'פורום לעניני המזרח התיכון', ומחברו של 'מיניאטורים' (בהוצאת 'טרנזאקשן'). טור זה לא יופיע במשך 15 שבועות, עד אמצע אפריל – בתקופה זו מר פייפס ילמד באוניברסיטת פפרדיין במליבו, קליפורניה.

הרשמ/י לרשימת תפוצת דוא"ל השבועי של דניאל פייפס בעברית