ויליאם בלום, סופר מוושינגטון הבירה, הגיב בעונג רב ביום חמישי שעבר, כשנודע לו שאוסאמה בן-לאדן ציטט מהספר שלו בקלטת ששודרה בטלוויזיה. בלום חשב שאזכור הספר שלו, Rogue State: A Guide to the World's Only Superpower, מוצלח כמעט כמו אזכור הספר שלו "על-ידי אוֹפְּרָה", כשהוא מתכוון למנחת תכניות הטלוויזיה האמריקנית הפופולרית, שהמלצתה על ספר כלשהו הופכת אותו לרב-מכר.
כשנשאל אם אין לו בחילה מכך שבן-לאדן מפציר במאזיניו לקרוא את הספר שלו, השיב בלום: "אני לא מסתייג מזה, וגם אינני מתכוון להעמיד פנים שאני מסתייג". אדרבא, כך אמר: "אני שמח… זו פרסומת טובה לספר שלי". ואכן, זו היתה פרסומת טובה: הודות לקידום הספר על-ידי בן-לאדן הגיע הספר Rogue State מן המקום ה-205,763 למקום ה-26 בדירוג הספרים המוזמנים ביותר שמנהלת חברת Amazon.com.
בלום הסביר את תשובתו באמרו שהוא אינו חושב שבן-לאדן גרוע יותר מממשלת ארצות-הברית: "לא הייתי אומר שבן-לאדן היה פחות מוסרי מוושינגטון". הוא אף סירב להתרחק מהשקפותיו של בן-לאדן: "אם הוא שותף לסלידתי העמוקה מהיבטים מסוימים במדיניות החוץ של ארצות-הברית, אני לא אזלזל בשום המלצה שלו על הספר שלי. אני חושב שזה טוב שהוא שותף לדעות אלה".
בלום מתאר את משימת חייו כ"האטה של האימפריה האמריקנית… פציעת החיה". אין פלא אפוא שנועם חומסקי, אוליבר סטון, גור וידאל ודומיהם הרעיפו שבחים על הספר שלו.
מה משך את בן-לאדן אל בלום? הפסקה הבאה (הלקוחה בעצם מספר אחר של בלום, Freeing the World to Death: Essays on the American Empire):
"אילו הייתי נשיא [ארצות-הברית], היה ביכולתי להפסיק את התקפות הטרור על ארצות-הברית בתוך ימים ספורים. אחת ולתמיד. תחילה הייתי מתנצל - בפומבי וברצינות רבה - בפני כל האלמנות והיתומים, המרוששים והמעונים, וכל המיליונים הרבים של קרבנות האימפריאליזם האמריקני".
עד לזינוקו הפתאומי לעין הציבור, חיי בלום בן ה-72 חיים שקטים של שונא-אמריקה הפועל בדרכים אחרות. בלום, בנם של מהגרים יהודים מפולין, גדל בברוקלין, למד ראיית חשבון במכללה, וכאנטי-קומוניסט שהיו לו שאיפות להצטרף לשירות החוץ, הלך לעבוד במחצית שנות השישים במשרד החוץ האמריקני במשרה הקשורה במחשבים. מלחמת וייטנם הקצינה את עמדותיו; הוא התפטר ממשרד החוץ ב-1967, ופתח בקריירה של סניגוריה על השמאל הקיצוני ובמעשי חבלה (הוא טוען שחשף את שמותיהם וכתובותיהם של יותר מ-200 סוכנים של ה-CIA). במשך קרוב לארבעים שנה כתב בלום בזה אחר זה טורים, מאמרים וספרים כשהוא מנסה לקדם את הנושא החביב עליו: להוכיח את רשעותם, כביכול, של אנשי הממשל בארצות-הברית: הוא השווה אותם ל"רוצחי תינוקות במסור שרשרת".
בלום מרחיק לכת עד כדי להכריז על קיומה של "שואה" בחסותה של אמריקה מאז 1945, שגרמה למותם של מיליונים, וגזרה על מיליונים רבים נוספים "חיי אומללות ועינויים". דייויד הורוביץ, האנליסט החשוב ביותר של השמאל, מסכם את קו המחשבה הזה במחקר המעולה שלו, ברית בלתי קדושה: האיסלאם הקיצוני והשמאל האמריקני (הוצאת Regnery): בעיני בלום, "אמריקה גרועה מגרמניה הנאצית". הורוביץ מציין גם ש"אין כל הבדל נראה לעין" בין השקפותיו של בלום על תפקידה של ארצות-הברית במלחמה הקרה לבין הקריקטורות הקומוניסטיות הגסות ביותר שהוכנו בקרמלין.
אף שבלום שמח כילד על זינוקו הפתאומי למעמד של ידוען ועל עושרו, חבריו בשמאל הקיצוני הגיבו ביתר זהירות על המלצתו של בן-לאדן, מפני שהיו מודעים לכך ש"בן-לאדן סומך על הגיס החמישי [השמאלני] בארצות-הברית שיחתור תחת המלחמה נגד הטרור ויעניק לו ניצחון בשדה-הקרב", כפי שניסח זאת קליף קינקייד ב-Accuracy in Media.
חשיפה מעין זו מדאיגה כמה אנשים בשמאל הקיצוני עד כדי כך, שהם הרחיקו לכת ומתארים את הקלטת של בן-לאדן "כזיוף מובהק" ש"בושל" על-ידי הניאו-שמרנים בממשלת ארצות-הברית. אבל תיאוריות משוכללות של מזימות אינן יכולות לערער את העובדה שהברית האיסלאמיסטית-השמאלנית, המלבלבת כבר שנים, הגיעה עכשיו לשלב שהשמאל הקיצוני הוא תנועת המוג'אהידין החדשה של אל-קאעידה.
אחרי שכבר יותר מארבע שנים לא הצליח לערוך מבצע טרור נרחב בארצות-הברית, מתנת האוהבים המוקדמת של בן-לאדן לשמאל הקיצוני, הפומבית כל-כך, מלמדת שהוא רואה בשמאל זה בעל-ברית חיוני. והוא בהחלט צודק בכך.
