גם אם נכון יהיה לומר שהאירועים האחרונים במצרים התנהלו הכי טוב שניתן היה לקוות, לא ברור מה צפוי בעתיד. הפרק המרגש הסתיים, וכעת הזמן להתחיל לדאוג.
נתחיל עם שלוש חדשות טובות: הרודן המצרי חוסני מובראכ, שנראה היה שעמד לחולל אסון, התפטר למרבה המזל. האיסלאמיסטים, השואפים לראות את מצרים הולכת בעקבות איראן, לא נטלו חלק משמעותי באירועים האחרונים והם עדיין רחוקים מן השלטון. והצבא, שמנהל את ענייני המדינה מאחורי הקלעים מאז 1952, הוא הארגון המתאים ביותר לערוך שינויים במשטר ולהתאימו לדרישות המפגינים.
ועכשיו לבעיות. הצבא אינו מהווה בעיה קשה. כמי ששולט במשך ששה עשורים, הצבא נתן לדברים להידרדר בצורה חמורה. כפי שטארק עוסמאן מראה בכשרון בספרו החדש מצרים על הסף: מנאצר ועד מובראכ (בהוצאת אוניברסיטת ייל), מעמדה של מצרים ירד פלאים. לפי כל קנה-מידה, מרמת חיים ועד להשפעה מדינית, מצרים חלשה כיום מהמדינה המלוכנית שקדמה לה. עוסמאן מנגיד קהיר האופנתית של שנות ה-1950 עם ה"עיר הקלאסית והצפופה של העולם השלישי" של היום. הוא גם מבכה את העובדה שמדינה שהיתה "אלומה של רוגע...הפכה בית הרבייה לתוקפנות היצרני ביותר במזרח התיכון".
האחים המוסלמים מהווים את הבעיה הגדולה יותר. תנועה זו, שנוסדה ב-1928, הינה הארגון האיסלאמיסטי המוביל בעולם, ונוהגת מאז להימנע מעימות עם השלטונות ולהסתיר את שאיפתה לחולל מהפכה איסלאמית במצרים. נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד ביטא תקוה זו כשטען שבשל ההתפתחויות במצרים "מתגלה לעינינו מזרח תיכון חדש ללא הישות הציונית וללא התערבות אמריקנית". מובראכ עצמו התייחס לסכנה זו כשאמר בעוקצנות: "אנו רואים את הדמוקרטיה שארה"ב יזמה באיראן וזו של החמאס בעזה, ו[המסקנה היא ש]זהו גורלו של המזרח התיכון...קיצוניות ואיסלאם רדיקלי".
הממשל האמריקני הנאיבי, לעומת זאת, לא הביע חששות ברוח זו. ברק אובמה מיעט בערך האיום של האחים המוסלמים באומרו שזהו "רק פלג אחד במצרים", בעוד ראש המודיעין הלאומי שלו, ג'יימס קלאפר, אף שיבח את הארגון כ"קבוצה מאוד מגוונת, חילונית ברובה, המתרחקת מאלימות" והשואפת ל"שיפור בסדרי המשטר במצרים".
הבלים אלה מעידים על המדיניות הבלתי ממוקדת של ארה"ב. ביוני 2009, כשפרצה כמעט-מהפכה נגד המשטר העוין באיראן, ממשל אובמה מילא פיו מים מתוך תקוה לזכות לרצונה הטוב של טהראן. כלפי מובראכ, לעומת זאת, כאשר הותקף רודן ידידותי, הממשל אימץ למעשה את "אג'נדת החירות" הפזיזה של ג'ורג' בוש ותמך באופוזיציה. מר אובמה תומך, כך נראה, במפגיני רחוב ובלבד שיהיו נגדנו.
מה שדרוש הוא לחץ אמריקני, ממושך והדרגתי, המושתת על ההבנה שלתהליך הדמוקרטיזציה, כדי לחולל שינוי יסודי בחברה, דרושות עשרות שנים ולא חודשים.
מה יהיה השלב הבא במצרים, והאם האחים המוסלמים יתפסו את השלטון?
מה שקרה בשבועות האחרונים ברחובות מצרים היה יוצא דופן, בלתי צפוי וחסר תקדים. תנועה עממית חסרת מנהיגות הצליחה להוציא מספר עצום של אזרחים מן השורה מבתיהם. ההמונים לא פגעו באזרחים זרים, לא חיפשו אחר שעיר לעזאזל מבין המיעוטים במצרים, ולא נקטו בגזענות; במקום אלה הם דרשו נשיאה באחריות, חופש ושגשוג כלכלי. דיווחים המגיעים אל אוזניי מקהיר מדברים על תפנית היסטורית לעבר הפטריוטיות, פתיחות, חילוניות ואחריות אישית.
כדי להתרשם מן השטח, יש לשים לב לשני סקרים. על פי סקר משנת 2008 שנערך בידי ליסה בליידז ודרו לינזר, 60% מן המצרים מחזיקים בדעות איסלאמיסטיות. לעומת זאת, על פי סקר של מכון פכטר מן השבוע שעבר, רק 15% מאזרחי קהיר ואלכסנדריה "אוהדים" את האחים המוסלמים וכ-1% תומכים בנשיא מטעם האחים המוסלמים. איתות נוסף לשינוי הדרמטי ונסיגתם של האחים המוסלמים הוא הכרזתם הממעטת בשאיפותיהם הפוליטיות. יוסוף אל-קרדאווי הרחיק לכת באומרו שהשמירה על החופש של תושבי מצרים עולה בחשיבותה על יישום חוקי האיסלאם.
מוקדם מדי לקבוע מנין נובעת מהפכה זו בהשקפות עולם ועד היכן הדברים יגיעו, אך העובדה היא שכיום זוהי המציאות המאושרת. על ההנהגה הצבאית מוטלת האחריות הכבדה לקדם ולטפח תהליך זה עד להבשלתו המוצלחת. יש לעקוב אחר שלושה אישים באופן מיוחד: סגן הנשיא עומר סולימאן, שר ההגנה מוחמד חוסיין טנטאווי, ורמטכ"ל צבא מצרים סמי חאפז ענאן. תוך זמן קצר נדע אם ההנהגה הצבאית אכן למדה והתבגרה, אם היא הפנימה שאם היא תמשיך לדאוג רק לאינטרסים הצרים של עצמה המצב ילך ויחמיר עוד.
