בהתקרב רגע ההכרעה במצרים, בשעה שהמחאה העממית מעמידה את משטר מובארק במשבר קריטי, לצד אפשרויות למרידות נוספות במזרח התיכון - איראן ניצבת, כפי שלא היתה מעולם, במרכז האזור וצופה בשמחה במתרחש כמי שמצפה לשליטה איסלאמית באזור. אבל אני צופה כי מוקדם לאיראנים לשמוח, וטהרן רחוקה מלצאת מנצחת. כמה מחשבות עומדות מאחורי מסקנה זו:
ראשית, יש לזכור כי עם הגיעו לשלטון ב־1979 ביקש חומייני להפיץ את ההתקוממות האיסלאמית למדינות אחרות, אך נכשל כמעט בכל מקום. רק בחלוף שלושה עשורים התחוללה הפיכה בתוניסיה, וקשה עדיין לומר כי המהפכה שם תעלה את האיסלאמיסטים לשלטון.
בד בבד, יש לשים לב כי גם בלבנון מתעוררת תסיסה אזרחית נגד חיזבאללה.
באשר לישראל, מנהיגי המדינה מדגישים את החשש מאיראן במשך שנים, אבל כל האירועים מחזקים את מעמדה של המדינה היהודית כאי של יציבות עבור המערב במזרח התיכון.
באשר למצרים, אפשר לראות במינויו של עומר סולימאן לסגן הנשיא את ויתורו של מובארק על המשך השושלת המשפחתית בשלטון, והדבר מעלה את הסיכוי כי אם יצליח סולימאן לייצב את המערכת - יוכל הצבא להמשיך לשלוט במדינה ומובארק עצמו יתפטר לטובת שלטון צבאי ישיר.
בסיכומו של דבר, אני מהמר כי מצרים תצליח ליצור המשכיות באמצעות סולימאן ולא תעבור הפיכה מלאה כמו בתוניסיה. ההמונים יצליחו להאיר פינות חשוכות בדפוס השלטון של המשטר, אך הצבא יישאר הגורם החזק והאולטימטיבי בשלטון.
בהקשר למדיניות ארה"ב, אין ספק כי לממשל האמריקני תפקיד חיוני בניסיון לסייע למדינות המזרח התיכון לעבור מעריצות להשתתפות פוליטית של ההמונים, ללא האיסלאמיסטים הקיצוניים. ג'ורג' בוש העלה את הרעיון הנכון הזה ב־2003 עם קריאתו לדמוקרטיזציה, אך הוא הרס את המאמץ הזה על ידי דרישה לתוצאות מיידיות.
אובאמה חזר בתחילה למדיניות הישנה הכושלת של עשיית עסקים עם רודנים, ומאז האירועים במצרים שינה כיוון ועודד את ההמונים.
אבל הוא צריך להיזהר מלעודד את האיסלאמיסטים נגד מובארק ועליו לצעוד בדרך של בוש, רק באופן טוב יותר. כלומר, לעודד את הדמוקרטיה אבל להבין שבמזרח התיכון ידרוש תהליך זה עשרות שנים, שבהן יהיה להקנות להמונים חינוך לחופש הביטוי, כיבוש שלטון החוק ודמוקרטיה. זה לא שינוי שיכול לבוא בן־לילה.
הכותב הוא מנהל פורום המזרח התיכון והתגורר שלוש שנים במצרים.
