בתחילת המאה ה-16, כאשר שתי אמפריות, העות'מאנית והספאבידית, התחרו ביניהם על השליטה במזרח התיכון, 'סלים הקודר' ששלט באיסטנבול נהג לטפח את כישוריו הספרותיים וחיבר שירה יפה בפרסית שהיתה באותה תקופה שפת התרבות הגבוהה במזרח התיכון. באותה עת, איסמאיל הראשון ששלט באיספהאן, נהג לחבר שירה בתורכית, שפת אבותיו.
אני נזכר בימים ההם מפני שהאוכלוסיות של תורכיה ושל איראן משחקות כיום בתפקידים דומים. המדינה התורכית החילונית שייסד אטאטורק עומדת לטבוע בגל של איסלאמיזם, שעה שטלטלה עוברת על המדינה האיראנית האיסלאמיסטית שייסד ח'ומייני מתקרבת לחילוניות. תורכים מבקשים לחיות כמו איראנים, ואיראנים כתורכים.
תורכיה ואיראן הן מדינות בעלות רוב מוסלמי גדולות ומתקדמות יחסית, לשתיהן משקל היסטורי רב, והן בעלות השפעה בשל מיקומן האסטרטגי. על כן ההתעניינות בהן היא רבה. עוד בשנת 1994 חזיתי שכאשר תחלופנה שתי מדינות אלו זו על דרכה של זו, תהיה להן השפעה מכריעה לא רק על עתיד המזרח התיכון אלא אולי על העולם המוסלמי כולו.
תהליך זה מתרחש לעינינו. הבה ונסקור את ההתפתחות של שתי מדינות אלו:
תורכיה: אטאטורק כמעט והסיר את האיסלאם מן החיים הציבוריים בין השנים 1923-28. אך במשך עשרות שנים האיסלאמיסטים נאבקו במגמה זו ובשנות ה-1970 הם השתתפו בקואליציה השלטת; ב-1996-97 הם אף עמדו בראשות הממשלה. האיסלאמיסטים עלו לשלטון בבחירות המוזרות שהתקיימו בשנת 2002 כאשר זכו בשליש ממנין הקולות ובשני שלישים מהמושבים בבית הנבחרים. הם התנהלו בזהירות ובכשרון, וכאשר זכו בכמעט מחצית הקולות ב-2007 החלו לשלוט בצורה משולחת רסן: הם הטילו קנס מופרז ביותר על אדם שביקר אותם בתקשורת, והפריחו תיאוריות קונספירציה מופרכות לחלוטין נגד הצבא. איסלאמיסטים זכו ב-58% מן הקולות במשאל עם שהתקיים בספטמבר האחרון וככל הנראה יזכו ברוב בבחירות הבאות שתתקיימנה עד יוני 2011.
במידה והאיסלאמיסטים יזכו בבחירות הבאות, הדבר עלול להנציח את שלטונם. הם יכופפו את המדינה לרצונם על ידי הנהגת החוק האיסלאמי (השריעה) וכינונו של משטר איסלאמי בדמותו ובצלמו של משטרו של ח'ומייני.
איראן: ח'ומייני פעל באופן שונה. בתקופת שלטונו, 1979-89, הוא השתית את הפוליטיקה האיראנית על האיסלאם, אך תוך זמן לא רב הוא החל לכשול – פלגים מתחרים החלו להופיע, הכלכלה החלה להידרדר, והאוכלוסיה החלה להתרחק מההתנהלות הקיצונית של המשטר. כבר בשנות ה-1990 מומחים זרים ציפו לנפילת המשטר, אך כוחם העולה של משמרות המהפכה האיסלאמית ועלייתם לשלטון של מנהיגים מחושלים שעברו את מלחמת איראן-עיראק, דוגמת מחמוד אחמדינג'אד, הפיחו בו רוח חיים מחודשת.
הדגש המחודש שהשלטונות שמו על יעדים איסלמאמיסטיים גם תרם את חלקו לניכור שהציבור חש כלפי המשטר, לרבות הפניית עורף לאורח חיים איסלאמי ופנייה לחילוניות. הבעיות הקשות מהן סובלת איראן, ביניהן סמים, פורנוגרפיה וזנות, מעידות על עומק המשבר. ניכור זה הצית הפגנות נגד המשטר בעקבות הבחירות שזוייפו ביוני 2009. הדיכוי שבא בעקבות כך רק הגביר את הכעס כלפי השלטונות.
לפנינו מירוץ, אבל אין כאן תחרות שוה בהתחשב בעובדה שאיסלאמיסטים שולטים כיום בשתי הבירות, אנקרה וטהראן.
באשר לעתיד, איראן מהווה את הסכנה הגדולה ביותר, וגם התקוה הגדולה ביותר, למזרח התיכון. הגרעון של איראן, תמיכתה בטרור, התוקפנות האידיאולוגית שלה ויצירתו של 'גוש התנגדות' מהווים איום גלובלי של ממש, מהקפצה תלולה במחירי הנפט והגז ועד למתקפת פעימה אלקטרו-מגנטית נגד ארה"ב. אבל אם ניתן יהיה לנווט, לבלום ולהשתלט על האיומים הללו, לאיראן יש את הפוטנציאל הייחודי להוביל את המוסלמים מתוך האפילה של האיסלאמיזם לעבר גירסה מודרנית, מתונה וידידותית יותר של האיסלאם. כמו ב-1979, התפתחות שכזאת עשויה להשפיע על מוסלמים בעולם כולו.
מאידך, למרות שממשלת תורכיה אינה מהווה איום מיידי, הנסיון המתוחכם יותר שלה להנחיל את הערכים המתועבים של האיסלאמיזם מסמן אותה בבירור כאיום עתידי. אני חוזה ששנים רבות לאחר ששמותיהם של ח'ומייני ואוסמה בין-לאדן יישכחו, רג'פ טאיפ ארדואן ועמיתיו ייזכרו כממציאיה של גירסה עמידה, ערמומית והרסנית יותר של האיסלאמיזם.
יתכן, איפוא, שהמדינה המזרח תיכונית המאיימת והבעייתית ביותר כיום תהיה בעתיד השפויה והיצירתית ביותר – ובעלת הברית המוסלמית הנאמנה ביותר של המערב מזה למעלה מחמישה עשורים תהיה למקור של עוינות וקיצוניות. תמיד מסוכן לנבא, אך ההיסטוריה מלאה הפתעות.
עדכון מ-30 בנובמבר, 2010: שתי נקודות שלא נכנסו בגוף הטור:
(1) כיום אנקרה וטהראן משתפות פעולה בצורה הדוקה, אבל אני חוזה שבעתיד הלא רחוק תהיה יריבות ביניהן על ההנהגת האיסלאמיזם. סביר להניח שבגלל שיקולי כבוד לאומי-היסטורי, שאיפות פרטיזניות ותחרות גיאו-אסטרטגית, ההרמוניה השוררת ביניהן לעת עתה לא תאריך ימים. התורכים עשויים להתחרות באיראנים בתחום הכלכלי, בתחום הצבאי ובאדיקות דתית.
(2) שרטטתי את קווי היריבות הזו במאמר שפורסם ב-1994 ב-National Interest, ["Turkey vs. Iran and] Islam's Intramural Struggle". שם ציינתי שכפי הנראה צפוי "מאבק ארוך, עמוק וקשה" בין "שתיים מן המדינות החשובות של המזרח התיכון, תורכיה ואיראן". דומה, כך כתבתי, שהתורכים "טרם תופסים מה שהמולות יודעים: שעתידו של האיסלאם הפונדמנטליסטי, אם ינצח או יובס, תלוי בתורכיה, ושעל כן איראן ותורכיה עומדות בפני במאבק איתנים קטלני. האם התורכים יתעוררו בזמן כדי להציל את עצמם? הרבה תלוי בתשובה לשאלה זו".
