עד כה, מכל הגילויים של ויקיליקס, המעניין ביותר הוא לגלות כי מנהיגים ערבים הפצירו בארה"ב לתקוף את מתקני הגרעין של איראן. הקריאה הברורה ביותר היתה של מלך סעודיה, עבדאללה, "לחתוך את ראש הנחש". מתברר כי יש הסכמה אוניברסלית כמעט כי הצהרות אלו מהוות את המדיניות האמיתית של פוליטיקאים ערבים אחרים.
אבל האם זו בהכרח שאיפתם? יש שתי סיבות לספקות.
ראשית, יש להביא בחשבון כי גם בשיחות לא רשמיות יכולים הערבים לומר לאמריקנים את מה שהם חושבים שהאחרונים רוצים לשמוע. "אנחנו יודעים מה הערבים אומרים לדיפלומטים ולעיתונאים על איראן", כתב המזרחן לי סמית', "אבל איננו יודעים מה הם באמת חושבים על השכנה הפרסית שלהם". הדברים יכולים גם לשקף גישה דיפלומטית הכוללת שיקוף רצונות ופחדים של שני הצדדים הנדברים ביניהם. לפיכך, כאשר הסעודים טוענים באוזני האמריקנים כי האיראנים הם האויבים שלהם, נוטים האמריקנים לקבל ללא ביקורת את המכנה המשותף של האינטרסים, אבל זו עשויה להיות טעות בפרשנות. סמית' טוען, לעומת זאת, כי "הסעודים מסוגלים לומר דברים שאינם בהכרח משקפים את הלך המחשבה של בית המלוכה אלא את יכולת המניפולציה שלהם על האמריקנים, וזאת כדי לשרת את האינטרסים של סעודיה". ואמנם, איך אנחנו יודעים שהם אומרים לאמריקנים את האמת? רק משום שאנחנו אוהבים את מה שהם אומרים?
ויש עוד עניין. איך יש לשפוט את הפער בין מה שהמנהיגים הערבים אומרים בלחש לדיפלומטים מערבים לבין מה שהם שואגים אל ההמונים שלהם? מה חשוב יותר ממה? לטעמי, לחישה משמעותית פחות מצעקה: "הצהרות לציבור מספקות מדריך טוב יותר משיחות בתקשורת פנימית. גם הצהרות וגם עמדות פרטיות ניתנות לשינוי, אבל ניכר כי כדי לחזות את הפעולות והמניעים, לפעמים דווקא הצהרות פומביות חשובות יותר".
הרי הסכסוך הישראלי־ערבי, למשל, היה נגמר מזמן לו מישהו היה מאמין ברצינות למה שנאצר, נשיא מצרים בין 1952 ל־1970, סיפר למערב. נאצר, המנהיג שידע להפוך את ישראל לאובססיה מתמדת של הפוליטיקה המזרח־תיכונית, אמר בזמנו למיילס קופלנד, איש ה־CIA, כי בעיניו הנושא הפלשתיני "לא חשוב". באופן פומבי, לעומת זאת, נאצר רכב על אג'נדה אנטי־ציונית כדי להיות המנהיג הערבי החזק ביותר של תקופתו. האמת שחשף בפני ה־CIA לא השפיעה על המציאות.
אותו דפוס ניתן להחיל גם על האפשרות לשלום. נאצר אמר לדיפלומטים מערבים כי הוא נכון לנהל משא ומתן עם ישראל, אך כאשר פנה אל ההמונים ואל העולם פומבית, דחה את עצם קיומה של המדינה היהודית, כמו גם כל פשרה עימה. אחרי מלחמת ששת הימים, למשל, נאצר אותת בחשאי לאמריקנים על נכונות לחתום על הסכם אי לוחמה עם ישראל, "על כל ההשלכות של ההסכם", בעוד בפומבי התעקש כי "מה שנלקח בכוח - יושב בכוח". ההיסטוריה מלמדת כי דווקא דבריו הפומביים הגדירו את מדיניותו בפועל.
לעומת זאת, כשמנהיגים ערבים מדברים באופן פרטי עם בני עמם ולא עם המערב, הם לעיתים חושפים את האמת. אי אפשר לשכוח כיצד זמן קצר לאחר שיאסר ערפאת חתם על הסכמי אוסלו, שכללו הכרה בישראל, הוא הביע את כוונותיו האמיתיות כאשר פנה אל המוסלמים במסגד בדרום אפריקה והציע להם "לבוא להילחם בישראל עד לשחרור ירושלים".
חיוני לעבור גם על הצהרות פרטיות וגם על פומביות כדי לנתח את המציאות במזרח התיכון. מברק סודי עשוי להיות כן יותר, אבל מה שמגדיר את קו הפעולה מתבטא לעיתים בראיונות ובנאומים. נראה כי לעיתים קרובות מנהיגים ערבים משמיעים דווקא בנאומיהם הפומביים את המדיניות שלהם, ושיחות פרטיות נועדו בעיקר לפתות את המערב לצורכיהם. למרות העניין במסמכי ויקיליקס, יש להטיל ספק לגבי התועלת הגלומה בהם מבחינת היכולת לספק לנו הבנה על המזרח התיכון. בסופו של דבר, הם אף עלולים להסיח את דעתנו יותר מאשר להבהיר לנו מה באמת קורה ועשוי להתרחש במזרח התיכון.
