לפולמוס סביב המרכז האיסלאמי, הידוע בשמות 'מסגד Ground Zero', 'בית קורדובה', ו'מתחם 51', עשויות להיות השלכות רבות משמעות עבור עתיד האיסלאם בארה"ב ואפשר גם מחוצה לה.
הפולמוס הוא בלתי צפוי ויוצא דופן. הדיון פגע בעצב רגיש מאוד בציבוריות האמריקנית והפך את האיסלאם לנושא מרכזי בשיח הלאומי. היה אפשר להניח שרק פיגוע טרור, או ידיעה בדבר חדירת איסלאמיסטים לשירותי הבטחון של ארה"ב, או תוצאות מחקר מדאיגות, או נאום נשיאותי אפולוגטי, היו עשויים לגרום לתגובה שכזאת.
ולא היא. מה שהסעיר את הציבוריות האמריקנית הוא האפשרות שיוקם מסגד סמוך למקומם של מגדלי התאומים לשעבר. מה שהתחיל כנושא מקומי של היתרי בנייה פשט צורה והתפתח לכדי מחלוקת ציבורית-לאומית עם השלכות אפשריות בתחום יחסי החוץ. הדיון הוא סמלי במהותו ומזכיר פולמוסים דומים במדינות אחרות במערב. בצרפת דיון ציבורי בענין לבושים מוסלמיים לנשים מעורר ויכוחים חוזרים ונשנים מאז 1989. אזרחי שווייץ הצביעו נגד בניית צריחים במסגדים. הירצחו של תיאו פאן גוך השפיע עמוקות בהולנד, וכך גם פרסום הקריקטורות על מוחמד בדנמרק.
מוזר שרק לאחר ששאלת מיקומו של המרכז כבר נדון במשך שבועות עלתה שאלת האנשים, הארגונים ומקורות המימון העומדים מאחורי המיזם – למרות שלשאלות אלו נודעת חשיבות רבה יותר מאשר לסוגיית המיקום. אישית, איני מתנגד למרכז מוסלמי מתון באמת בסמוך למגדלי התאומים לשעבר; אני מתנגד להקמתו של מוסד איסלאמיסטי בכל מקום שהוא. למרבה האירוניה, הקמתו של המרכז סמוך כל כך למגדלי התאומים לשעבר עם כל המטען הרגשי המתלווה לכך, עלולה לפגוע באינטרסים של מוסלמים בארה"ב בטווח הארוך.
רגשנות זו מציינת תחילתה של תקופה לא פשוטה עבור איסלאמיסטים בארה"ב. אף על פי שהאיסלאמיסטים החלו את דרכם עם הקמתו של אגודת הסטודנטים המוסלמיים ב-1963, הם פרצו לתודעת הציבור כגורם בעל השפעה בחיים הציבוריים בארה"ב באמצע שנות ה-1990.
אז נלחמתי נגד האיסלאמיסטים, ולא נחלתי הצלחות. בפועל המלחמה היתה נטושה בין שני אנשים, כותב שורות אלו וסטיבן אמרסון מחד, ומאות אלפי איסלאמיסטים מאידך. לא זכינו לתמיכה אינטלקטואלית או פוליטית. לא הצלחנו לגייס מימון, ולא קיבלנו התייחסות תקשורתית הולמת. היינו מיואשים.
נקודת השפל היתה ב-1999 כאשר ריצ'ארד קורטיס, איש שירות החוץ של ארה"ב שפרש לגמלאות, דיבר בגבעת הקפיטול על "כוחו העולה של הקהילה המוסלמית האמריקנית", והשווה בין ההצלחות של קהילה זו לבין מסע הכיבוש של מוחמד בערב במאה השביעית. הוא ניבא מפורשות שכשם שמוחמד גבר על אויביו, כך יהיה גורלם של המוסלמים באמריקה. קורטיס אמנם התייחס רק לשינוי כיוון במדיניות ארה"ב כלפי ישראל, אך מתוך ניתוחו השתמע שמדובר בהשתלטות איסלאמיסטית על ארה"ב. היה קשה להתווכח עם התחזית שלו.
אירועי9/11 היוו אזעקת התראה והמצב החל להשתנות. הציבור באמריקה היה מזועזע לא רק מן האלימות המזויעה של אותו יום, אלא גם מטענותיהם השערורייתיות של האיסלאמיסטים שהמתקפה באה בתגובה למדיניות החוץ של ארה"ב, וכן שמעשי אלימות אחרים בוצעו בעקבות היבחרו של ברק אובמה, או התכחשותם הבוטה וחסרת הבושה לעובדות שהמבצעים היו מוסלמים או שקיימת תמיכה עזה בהתקפות בקרב מוסלמים.
מומחים וכותבי טורים, בלוגרים, אנשי תקשורת ופעילי שטח אמריקניים החלו ללמוד ולהבין טוב יותר את האיסלאם והתגבשו לכדי קהילה. כיום קהילה זו התגבשה לכדי תנועה. הפולמוס בענין המרכז המוסלמי השנוי במחלוקת מהווה את יריית הפתיחה של תנועה זו ככח פוליטי של ממש המסוגל להשיב מלחמה שערה באופן יעיל ורב-עוצמה. דבר כזה לא היה ניתן להעלות על הדעת לפני עשור.
התגובה הנחרצת של החודשים האחרונים גורמת לי לחוש התרוממות רוח. כעת נדמה שהמתנגדים לאיסלאמיזם וכל מה שהוא מייצג מהווים הרוב, והם החלו לנוע. לראשונה מזה חמש עשרה שנים, אני מתחיל לחשוב שאני בצד המנצח.
אך יש דבר אחד המטריד את מנוחתי: הנימה האנטי-איסלאמית של חבריי. דומה שרבים הולכו שולל ונוטים לקבל את טענת האיסלאמיסטים שלא יתכן "איסלאם מתון". בני בריתי נוטים לא להבחין בין האיסלאם (אמונה דתית) לבין האיסלאמיזם (השקפת עולם רדיקלית ואוטופית השואפת ליישם את מכלול חוקי האיסלאם). זוהי לא רק טעות אינטלקטואלית אלא גם דרך ללא מוצא בתור מדיניות. ההתמקדות בכל המוסלמים בשווה מנוגדת לעקרונות יסוד של המערב, מכלילה ידידים עם אויבים, ומתעלמת מן העובדה שאין ממנה מנוס שרק מוסלמים יכולים להציע תרופה למכת האיסלאמיזם. כפי שציינתי פעמים רבות, האיסלאם הרדיקלי הוא הבעיה והאיסלאם המתון הוא הפתרון.
כאשר מסקנה זו תופנם, האנרגיה המתגבשת כעת תעלה על הדרך שתקרב את תבוסת האיסלאמיזם.
