"אין דבר יותר מערבי משנאת המערב". כך כתב הסופר והמסאי הצרפתי פסקל ברוקנר בספרו La tyrannie de la pénitence שתורגם בכשרון רב לאנגלית בידי סטיבן רנדאל ואשר יצא לאור לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון תחת הכותר הרודנות של האשמה: מסה על המזוכיזם של המערב. "ניתן לסכם את כל החשיבה המורדנית", הוא מוסיף, "כהוקעה מכנית של המערב, המדגישה את הצביעות, האלימות והתיעוב שלו".
הוא מגזים, אך לא בהרבה.
הוא מראה כיצד האירופאים רואים את עצמם כ"אדם החולני של כדור הלכת" שמחלתו גורמת לכל הבעיות בעולם הלא-מערבי (שהוא מכנה 'הדרום'). כאשר כף רגלו של האדם הלבן דרכה על אדמת אסיה, אפריקה או אמריקה, מוות, תוהו ובוהו וחורבן באו בעקבותיו. האירופאים רואים את עצמם כמי שנולד עם אות קין: "האדם הלבן זרע יגון והרס בכל מקום אליו הגיע". עורו החיוור מעיד על הליקוי המוסרי שבו.
אמירות מתגרות אלו עומדות בבסיס פולמוס מבריק שבו טוען ברוקנר שהחרטה העמוקה של אירופה על חטאי האימפריאליזם, הפשיזם והגזענות קנתה לה שביתה בהכרה של היבשת עד כדי שיתוק היצירתיות, הרס הבטחון העצמי וריקון האופטימיזם של אירופה.
ברוקנר אמנם מודה בקיומם של הנגעים הנ"ל, אבל הוא גם משבח את אירופה על יכולת הביקורת העצמית שלה. "אין ספק שאירופה הולידה מפלצות, אך יחד עם זאת היא גם הצמיחה תיאוריות המאפשרות לנו להבין ולהשמיד מפלצות אלו". היבשת אינה רק קללה; הישגיה הנשגבות מהוות משקל נגד של ממש לזוועותיה הנוראיות ביותר. הוא מכנה זאת "הוכחה של הוד-גדלות".
וכאן הפרדוקס: מוכנות זו של אירופה להכיר במגרעותיה היא הגורמת לשנאה העצמית שלה; חברה שאינה בוחנת את עצמה גם אינה מלקה את עצמה לדעת. גדולתה של אירופה היא איפוא גם נקודת תורפה. על אף שהיבשת "התגברה פחות או יותר על חטאיה בעבר" כגון העבדות, הקולוניאליזם והפשיזם, היא מתעקשת לחזור ולדוש שוב ושוב בפשעי העבר של עצמה. מכאן שם ספרו, הרודנות של האשמה. עברם, רווי האלימות והתוקפנות, קפוא בצינור הזמן, ומהווה משא שהאירופאים אינם רואים את עצמם מסוגלים להשתחרר ממנו.
הדרום, לעומתם, נתפס לעולם כחף מפשע. למרות שהקולוניאלזם הוא זכרון דהוי ומתרחק, האירופאים המצטדקים ממשיכים לראות בעצמם את מי שאחראי למצבם העגום בהווה של עמים כבושים בעבר. משמעותה של חפות עולמית זו מכל אשמה היא שעמים לא-מערביים הם משולים לילדים שאינם אחראיים למעשיהם; האירופאים מחניפים לעצמם שהם המבוגרים היחידים – סוג של גזענות, למעשה. זוהי גם דרך להקדים תרופה לכל ביקורת.
זהו ההסבר לכך שהאירופאים תמיד שואלים מה "הם יכולים לעשות עבור הדרום, במקום לשאול מה הדרום יכול לעשות עבור עצמו". גם יש בכך כדי להסביר מדוע, בעקבות התקפות הטרור במדריד ב-2004, מליון ספרדים צעדו במחאה לא נגד מבצעי הרצח האיסלאמיסטיים אלא נגד ראש הממשלה של עצמם. וגרוע מכך: מדוע הם ראו באזרחים ספרדיים ש"נקרעו לגזרים על ידי פלדה ואש" את האשמים.
כפי שהמתקפה במדריד ומעשים דומים רבים אחרים מוכיחים, מוסלמים, לרוב, מחזיקים בדעות עוינות ביותר ביחס למערב, והפלשתינים הם העוינים ביותר מבין המוסלמים. העימות של הפלשתינים עם היהודים, אותם יהודים שסבלו יותר מכל מהנטיות הרצחניות של המערב, הפך, באופן מוזר ומושחת, לכלי האידאלי כדי לחפות על רגשות האשמה של המערב. ואם לא די בכך, כשם שהאירופאים הולכים ומתפרקים מנשקם, היהודים אוחזים בחרב ללא בושה.
אירופה מכפרת על פשעיה נגד היהודים באמצעות חיבוק הפלשתינים כקרבנות, בלי להתחשב במעשיהם האכזריים, וכן על ידי תיאור הישראלים כנאצים,בלי להתחשב בנחיצותן של פעולות הנעשות מתוך הגנה עצמית. באופן זה הנושא הפלשתיני "חולל מהפכה שקטה של לגיטימציה מחודשת לשנאת יהודים". ההתמקדות האירופאית היא כה אינטנסיבית שניתן היה לחשוב שעתיד כדור הארץ ייקבע "בשטח הקטן שבין תל אביב, רמאללה ועזה".
ומה עם אמריקה? כשם ש"אירופה מכפרת על פשעיה בשואה על ידי האשמת ישראל, [כך] היא מכפרת על פשעיה מעברה הקולוניאליסטי על ידי האשמת ארה"ב". על ידי החרמת פרי בטנה האמריקני, אירופה יכולה להתגנדר. ברוקנר עצמו דוחה גישה זו ומעריץ את הבטחון העצמי והגאוה הלאומית של אמריקה. "שלא כאירופה המתייסרת, אמריקה עומדת על שלה ומפגינה סמכותיות". הוא גם מעיר שבצוק העיתים המסכנים עלי אדמות פונים תמיד לארה"ב, לא לאיחוד האירופי. לדעתו, ארה"ב היא "האומה הדגולה והחשובה האחרונה במערב".
הוא מביע את התקוה שאירופה ואמריקה שוב ישתפו פעולה, משום שכאשר הן פועלות כך, "התוצאות הן נפלאות". אך העובדות שהוא עצמו אסף וניתח מלמדות שהסיכויים לכך קלושים.
