תחת הנהגתו של יאסר ערפאת, נהגה הרשות הפלשתינית במנהג ידוע לשמצה - לומר דבר אחד לקהל המוסלמי ודבר אחר לקהל המערבי. המוסלמים זכו לדברים נוטפי ארס בעוד המערב זכה לשמוע דברים שערבו לאוזניו. נשאלת השאלה: מה לגבי יורשו נעים ההליכות של ערפאת, מחמוד עבאס? האם הוא שבר את הדפוס הצבוע של האב המייסד?
לשאלה זו יש חשיבות, בייחוד על רקע פגישת נתניהו עם אובאמה והמאמצים לבנות אמון ותשתית להסכם בין הרשות לישראל. בראיון שהעניק לאחרונה אבו מאזן לעיתונאים ישראלים ובפגישתו עם מנהיגים יהודים אמריקנים הוא לכאורה הציע כמה פשרות - גם בירושלים וגם בגדה - כדי לקדם את המשא ומתן, אם כי ביומון הערבי "אל־חיאת" הזדרזה הרשות להכחיש. אבו מאזן הציג עצמו כבעל שאיפה כנה להגיע לשלום, ואף הביע נכונות להצבת כוח בינלאומי בשטחים שישראל תפנה. עוד הצהיר כי הוא מעוניין בשותף ישראלי לדרך השלום, ואף הזהיר את הישראלים: "אל תיתנו לי לאבד תקווה".
למנהיגים היהודים אמר אבו מאזן בדיוק את מה שהם רצו לשמוע: הוא מגנה את האלימות, מכיר בקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל, מבין את דאגות הביטחון של ישראל ומבטיח לטפל בהסתה בתקשורת הפלשתינית ובמערכת החינוך.
וגם בנושא העדין של השואה, נושא שעליו כתב אבו מאזן דוקטורט שבו האשים את הציונים בניפוח מספר הנרצחים היהודים למטרות פוליטיות, הפעם אישר אבו מאזן כי היהודים סבלו ודחה את הכחשת השואה.
עבאס טען כי שוחח עם מנהיגים יהודים "באותה השפה" שבה הוא משתמש כדי לדבר עם הרחוב הפלשתיני. האומנם? בקושי.
בדיווחים של התקשורת הפלשתינית לא נשמעו התבטאויות דומות, להפך. כך, לדוגמה, בטלוויזיה הפלשתינית, הנשלטת ישירות על ידי הלשכה של אבו מאזן, מגישים תוכנית שבועית, "הכוכבים" שמה, שבה אקדמאים מהאוניברסיטאות הפלשתיניות משיבים על שאלות במסגרת תחרות.
אם נתייחס, למשל, לשאלות בתחום הגיאוגרפיה נגלה שעל פי הטלוויזיה הפלשתינית, קו החוף של מדינת פלשתין כולל את זה של ישראל - 235 ק"מ. ואגב, מה גודלה של פלשתין? 27 אלף קילומטרים רבועים, כלומר פלשתין כוללת את הגדה המערבית, רצועת עזה ו... מדינת ישראל.
דוגמה מקבילה לצביעות של מנהיגי הרשות מתקבלת אצל סלאם פיאד, ראש הממשלה. האחרון הצהיר לפני שנה, בעת ביקור בקולורדו, ארה"ב, כי היהודים שירצו בכך מוזמנים לחיות בעתיד במדינה הפלשתינית היכן שירצו, וכי הם "ייהנו משוויון זכויות מלא, ובוודאי לא פחות מהזכויות שמהן נהנים ערביי ישראל במדינת ישראל".
מילים יפות בהחלט, שאותן אמר, כמובן, באנגלית. אלא שהארכיון מגלה כי ימים ספורים לפני כן אמר סאיב עריקאת, ראש מחלקת המשא ומתן של הרשות הפלשתינית, בדיוק ההפך. אולי מפני שהדברים, בערבית, הופנו לקהל הביתי: "אף אחד לא צריך להסכים שהמתנחלים יישארו במדינה הפלשתינית שתקום. יש כאלו המציעים שנוכל לתת להם אזרחות... אבל אנחנו דוחים את הרעיון הזה על הסף".
כאמור, אבו מאזן ופיאד אמרו את דבריהם באנגלית לקהל אמריקני וישראלי, ואילו עריקאת דיבר בערבית לקהל הפלשתיני.
כמובן, לא ייתכן ששתי הצהרות הסותרות נכונות. אחד הכיוונים המוצהרים חייב להיות שקרי. ואני תוהה, מי משקר?
הפלשתינים ממשיכים לשחק את המשחק הכפול והפשטני הזה כי הוא עובד. ישראלים, אמריקנים ואחרים שמחים לעיתים קרובות מדי לקבל את הצליל הערב לאוזן של מה שהם שומעים באנגלית. הרשות, מצידה, שמחה לומר דבר אחד לעולם ולישראל - ודבר אחר לבני עמה.
עד שהעולם לא ידחה ויחשוף בגלוי את הגישה הזו, הפלשתינים לא ילמדו שעל התנהגות רעה מתוגמלים בתגובה רעה עוד יותר.
