במשך שנים ההנחה היתה שכאשר מדינה ערבית חשובה תחתום על הסכם שלום עם ישראל, העימות הערבי-ישראלי יבוא על סיומו. אך הסכם השלום בין מצרים לישראל ב-1979 קבר ציפייה זו; התוצאה חסרת-ההגיון היתה שמדינות ערביות אחרות, והעם המצרי, נעשו אנטי-ציוניים יותר.
בשנות ה-1980 נוצרה התקוה שהכרה פלשתינית בישראל, לחילופין, תסיים את העימות. אבל הכישלון המוחלט של הצהרת העקרונות משנת 1993 (הידועה גם כהסכמי אוסלו) קבר ציפייה זו.
ומה עכשיו? מאז 2007 הודגשה מטרה אחרת: הכרה בישראל כמדינה יהודית ריבונית. ראש הממשלה הישראלי לשעבר אהוד אולמרט טבע את המטבע: "אין לי כל כוונה לוותר ויתור כלשהו בענין המדינה היהודית. זה יהיה תנאי להכרתנו במדינה פלשתינית".
אולמרט היה ראש הממשלה הישראלי הגרוע מכולם, אבל כאן הוא צדק לחלוטין. הפעילות הדיפלומטית בין מדינות ערב לישראל עסקה לאורך השנים בשאלות משניות רבות אך תמיד נמנעה מלגשת אל הנושא המרכזי של העימות: "האם צריכה להיות מדינה יהודית?" אי-ההסכמה בנקודה זו – ולא שאלת הגבולות של ישראל, זכותה להגנה עצמית, שליטתה בהר הבית, צריכת המים שלה, הבנייה ביישובים ביהודה ושומרון, יחסיה הדיפלומטיים עם מצרים, או קיומה של מדינה פלשתינית – היא היא הנושא העיקרי.
מנהיגים פלשתיניים הגיבו בזעם שהם "מסרבים בתוקף" להכיר בישראל כמדינה יהודית. הם אף העמידו פנים כמי שמזועזים מעצם המושג של מדינה המוגדרת לפי דת – זאת על אף שב"חוקה למדינת פלשתין", בגירסת-טיוטה השלישית, נאמר כי: "השפה הערבית והאיסלאם הינן השפה והדת הפלשתיניות הרשמיות". מאמציו של אולמרט עלו על שירטון.
כשבנימין נתניהו נכנס למשרד ראש הממשלה בתחילת 2009 הוא המשיך בקו של אולמרט. למרבה הצער, ממשל אובמה תמך בעמדה הפלשתינית והתעלם מהדרישה הישראלית. (במקום זה, הממשל מתמקד בבנייה ליהודים בירושלים... כאילו זה לב הענין).
אם פוליטיקאים פלשתיניים דוחים את האופי היהודי של ישראל, מה דעתם של הפלשתינים, הערבים, ומוסלמים בכלל? סקרי דעת קהל ונתונים שונים מצביעים על ממוצע של 20% המוכנים להכיר בישראל, בין בתקופת המנדט או בימינו, בין שמדובר במוסלמים בקנדה או בפלשתינים בלבנון.
כדי לעמוד בצורה טובה יותר על דעת הקהל העכשוית בקרב הערבים, הפורום למזרח התיכון הזמין סקר דעת קהל ממכון פכטר – לשאול אלף מבוגרים בארבע מדינות שאלה פשוטה: "המדינה שלך מוגדרת כאיסלאמית; בתנאים המתאימים, האם תהיה מוכן להכיר במדינה היהודית ישראל?". (בלבנון השאלה שנשאלה היתה מעט אחרת: "רוב המדינות במזרח התיכון מוגדרות כאיסלאמיות; בתנאים המתאימים, האם תהיה מוכן להכיר במדינה היהודית ישראל?").
התוצאות: 26% מהמצרים ו-9% מנתיני הממלכה הסעודית יושבי הערים השיבו (בנובמבר 2009) בחיוב, כמו גם 9% מהירדנים ו-5% מהלבנונים (באפריל 2010).
על פי הסקר קיים קונסנזוס רחב בשאלה זאת למרות הבדלים בתחום המקצוע, המעמד הסוציו-אקונומי והגיל. אין הסבר לכך שיותר נשים מצריות וגברים סעודיים וירדניים מוכנים לקבל מדינה יהודית מאשר בני/בנות המין המקבילים, לעומת הלבנונים שלא הפגינו הבדל דומה בין המינים. עם זאת היו הבדלים משמעותיים, כפי שניתן היה לצפות: בצפון לבנון, איזור שהוא נוצרי ברובו, 16% מוכנים לקבל ישראל יהודית לעומת רק 1% בבקעת לבנון השיעית ברובה.
נתון משמעותי יותר הוא שכאשר לוקחים בחשבון את גודל האוכלוסיה (79, 29, 6 ו-4 מיליון לפי הסדר) יוצא שעשרים אחוזים מקבלים את האופי היהודי של ישראל – עובדה המאשרת את הנתונים הקיימים.
עשרים אחוזים הוא אמנם מיעוט קטן, אבל היותו נתון קבוע על פני זמן ומקום הוא מעודד. העובדה שחמישית מאוכלוסיית המוסלמים, הערבים ואפילו הפלשתינים מקבלים את ישראל כמדינה יהודית מצביעה על כך שעל אף קרוב למאה שנים של אינדוקטרינציה והפחדה, קיים בסיס ליישוב הסכסוך הערבי-ישראלי.
אלה הפועלים למען שלום צריכים להתמקד בשאלה כיצד להגדיל נתח צנוע זה. אם ניתן היה להגיע ל-60% למשל, אין ספק שהדבר היה מחולל שינוי מהותי בפוליטיקה המזרח התיכונית: תפקידה המופרז של ישראל במכלול היה חוזר למימדיו האמיתיים, ועמי איזור מוכה זה יוכלו לטפל בבעיותיהם הממשיות. לא ציונות, אלא נושאים פחותי-ערך כגון רודנות, ברוטליות, אכזריות, הפרחת תיאורויות קונספירציה, אי-סובלנות דתית, אפוקליפטיות, קיצוניות פוליטית, שנאת נשים, עבדות, פיגור כלכלי, בריחת מוחות והון ובצורת.
עדכון מ-11 במאי, 2010: החלטת המליאה של האו"ם מס' 181 מ-29 בנובמבר 1947 אשר לפיה המנדט הבריטי בפלשתינה יחולק לשתי מדינות, נוקטת במונח "מדינה יהודית" – כך מעיר קורא בשם ג'ף ד' בלוך ממלבורן, אוסטרליה. ראוי לציין שהחלטה נוקטת במונח "מדינה יהודית" 30 פעמים בקשר למדינה שטרם קמה. למשל:
שתי מדינות, ערבית ויהודית, ומשטר בינלאומי מיוחד לירושלים, כנזכר בחלק השלישי בתוכנית זו, יקומו בפלשתינה חדשיים לאחר השלמת פינוי הכוחות המזויינים של המנדט, ועל כל פנים לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948.
הערות: 1) קיומה של "מדינה יהודית" אינו גחמה ישראלית אלא הנימוק המשפטי להקמתה של ישות זו. 2) "המדינה הערבית" המוזכרת היא, כשמה, ערבית, לא מוסלמית. חמאס אינו סבור כך.
עדכוןמ-12 במאי, 2010: דוד גרסטמן, הידוע גם בכינוי "אבא כדורגל", כותב לי כדי להעיר שסעיף 20 באמנה הפלשתינית הלאומית, הטוענת שאין כל קשר היסטורי בין היהודים לארץ ישראל, הינו "מכשול מרכזי בדרך להכרה בישראל כמדינה יהודית". חסידי תהליך השלום נוהגים להתעלם ממסמך זה, אך גרסטמן מציין כי "אין אמנה אחרת הבאה במקומה זו הקיימת" ומסיים "שמא הגיע הזמן לדרוש ניסוח מחודש של האמנה הפלשתינית הלאומית כצעד ראשון לקראת שינויים אלה".
הערה: נשמע הגיוני.
