המפגש בין ברק אובמה ובנימין נתניהו ב-18 במאי שרבים כה ציפו לו עבר בשלום, כמצופה, גם אם שרר מתח מסויים. כולם התנהגו באופן מופתי. המפגש יצר ענין כה מועט שהניו יורק טיימס דיווח עליו בעמ' 12.
אך כצפוי, הכפפות הוסרו מיד לאחר מכן, עם רשימה של דרישות אמריקניות, בייחוד דרישתה של מזכירת החוץ הילרי קלינטון ב-27 במאי שממשלת נתניהו תקפיא כל בנייה נוספת לישראלים ביו"ש וירושלים המזרחית. דרישה זו זכתה לתגובה נזעמת. יו"ר היחדה השלטת דיבר על "תכתיבים אמריקניים" מוטעים בעבר, שר מסויים השווה את אובמה לפרעה, ומנהל לשכת העיתונות הממשלתית הגיב באירוניה חצופה באומרו שהוא "מתפעל מאוד מאלה היושבים על שטחי שבט האיריקווי הסבורים שלהם הזכות לקבוע היכן יהודים צריכים לגור בירושלים".
גם אם לשאלה זו – מי יגור היכן – אין משמעות אסטרטגית, בתפנית החדה והקשוחה במדיניות ממשל אובמה כלפי ישראל ישנה משמעות של ממש. לא זו בלבד שממשל אובמה הפסיק להתמקד בשינויים הדרושים בצד הפלשתיני כפי שהיה אצל קודמו ג'ורג' ו' בוש; הוא גם מתעלם מהבנות בעל פה שבוש הגיע אליהן עם אריאל שרון ואהוד אולמרט.
תפנית זו מתוארת היטב במאמרו של ג'קסון דיהל בוושינטון פוסט. בהתבסס על ראיון שערך עם יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס, דיהל עומד על כך שבדרישותיו הפומביות החוזרות ונשנות להקפאת כל בנייה שהיא ביהודה ושומרון, אובמה
"עורר לתחייה פנטזיה פלשתינית רדומה: שארה"ב פשוט תכפה ויתורים מרחיקי לכת על ישראל, תוך כדי התעלמות מעמדותיה של ממשלתה הנבחרת, כאשר הערבים צופים בהנאה ומוחאים כפיים. 'האמריקנים הם מנהיגי העולם... ביכולתם להפעיל את כובד משקלם על כל מדינה בעולם. לפני שנתיים הפעילו את כובד משקלם עלינו. כעת הם צריכים לומר לישראלים 'אתם חייבים להיענות לתנאים [שלנו]'".
כמובן, לדרוש מהישראלים לחוד, והיענות ישראלית לחוד. לעבאס יש תשובה גם לזה. הנחת העבודה שלו היא שהסכמתו של נתניהו לדרישה להקפאת הבנייה תוביל לנפילת ממשלתו, מסביר דיהל, ועבאס מתכוון "לשבת בחיבוק ידיים ולתת ללחץ האמריקני לפעול את פעולתו עד שנתניהו יפול". פקיד אחד ברש"פ חזה שהדבר יתרחש בתוך "כשנתיים" – בדיוק כשעל פי הצפי של אובמה מדינה פלשתינית תהיה כבר מציאות.
ובינתיים, עבאס מתכוון לשבת באפס מעשה. דיהל מסביר את החשיבה של עבאס:
עבאס דוחה את הרעיון שעליו לוותר ויתור דומה – כגון הכרה בישראל כמדינה יהודית, שפירושה נטישת הדרישה לחזרת פליטים. הוא יהיה פסיבי..."אמתין לראות שישראל מקפיאה את הבנייה ביישובים" הוא אמר. "עד אז, מצבנו בגדה טוב למדי... אנשים חיים חיים נורמליים".
ראוי לציין שה"חיים נורמליים" של עבאס ממומנים על ידי וושינגטון ובעלות בריתה; התושבים הפלשתיניים ביו"ש זוכים לסיוע חוץ נדיב יותר מכל קבוצה אחרת בעולם; ב"כנס תורמים" אחד בדצמבר 2007, למשל, עבאס זכה להתחייבויות של למעלה מ-1800$ לנפש לשנה.
מסכם דיהל בקיצור: "עם ממשל אובמה, עד כה, קל להיות פלשתיני".
גם אם נתעלם לרגע מהאיוולת בהתמקדות בירושלמים המוסיפים חדר לדירתם במקום להתמקד באיראנים המוסיפים סרכזות לתשתית הגרעינית של ארצם, ואף אם נעלים עין מכך שלפטור את עבאס בלא כלום פירושו לחבל במטרה, קרי השלום – הגישה החדשה של ארה"ב נידונה לכשלון.
ראשית, היחדה של נתניהו אמורה לעמוד איתן מול לחצים מכיוון ארה"ב. כשנתניהו הרכיב את היחדה במרס 2009 69 חכי"ם תמכו בה, הרבה מעבר למינימום הדרוש של 61 מתוך 120 החכי"ם. אף אם הלחץ האמריקני היה מצליח לגרום לפרישתן של שתי החוליות החלשות ביחדה, ש"ס והעבודה, נתניהו יוכל להשלים את החסר עם מפלגות ימניות או דתיות.
שנית, הנסיון מלמד שממשלות בירושלים מוכנות "ליטול סיכונים למען השלום" רק כאשר הן חשות שיש להן בעלת ברית אמריקנית שניתן לסמוך עליה. ממשל אמריקני שיכרסם באימון זה עלול למצוא את עצמו ניצב מול הנהגה ישראלית חשדנית והססנית.
אם וושינגטון תמשיך במסלול הנוכחי, התוצאה עלולה להיות כשלון חרוץ למדיניותה שתחליש את בעלת הברית היחידה של ארה"ב במזרח התיכון, ואף תחריף את המתחים בין הערבים לישראל.
