המפגש ב-18 במאי בין שני מנהיגים טריים, ברק אובמה ובנימין נתניהו, מעלה שאלת יסוד בדבר יחסי ארה"ב-ישראל: האם ברית ארוכת ימים זו תשרוד את שנתה ה-62?
הרי שלוש סיבות להניח שלא יהיה 'עסקים כרגיל':
(1) ישנם תחומים רבים בהם אין הסכמה – ההתגרענות האיראנית, יחסים עם סוריה, היצמדות ישראלית לדרישות האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני ויהודים המתגוררים ביהודה ושומרון – אבל "פתרון שתי המדינות" יקבע כנראה את אוירת המפגש ותוצאותיו. מטרת רעיון שתי המדינות היא להביא את העימות הערבי-ישראלי לסיום על ידי הקמתה של מדינה פלשתינית לצד המדינה היהודית. התוכנית בנויה על שתי הנחות: (א) שהפלשתינים מסוגלים לכונן מדינה מסודרת בעלת יכולת קיום, ו(ב) שהקמתה של מדינה זו פירושה נטישת חלומם לחסל את ישראל.
פתרון שתי המדינות זכה להסכמה בחברה הישראלת בשנים בין הסכמי אוסלו ב-1993 ועד החלטת הפלשתינים לפתוח בסבב מחודש של מעשי איבה ב-2000. ולכאורה "שתי מדינות" עדיין זוכה לתמיכה ישראלית: אהוד אולמרט התלהב ממסלול אנפוליס, אביגדור ליברמן מקבל את "מפת הדרכים המושתתת על תוצאות בשטח לקראת פתרון קבע של שתי מדינות", ועל פי סקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת תל אביב "שתי מדינות" ממשיך להיות פופולרי.
אך ישראלים רבים, לרבות נתניהו, אינם מאמינים שהפלשתינים יעסקו בכינון מדינה וינטשו את חלומם. נתניהו מעדיף לאחסן את רעיון שתי המדינות ובמקומו להתמקד בבניית מוסדות ונוהלים, פיתוח כלכלי ושיפור איכות החיים של הפלשתינים. מדינות ערב, הפלשתינים, ממשלות אירופה וממשל אובמה מתנגדים לכך כמעט פה אחד ובעוינות קולנית.
השאלה היא: האם אי-הסכמה בענין "שתי המדינות" תוביל למשבר ביחסי ארה"ב-ישראל?
(2) גישת ארה"ב לישראל מונעת על ידי שיקולים אסטרטגיים רחבים יותר: הרפובליקנים נרתעו מישראל כשראו בה נטל בכל הקשור להתמודדותם עם בריה"מ (1948-70), ושינו את גישתם רק כאשר עמדו על התועלת האסטרטגית של ישראל (לאחר 1970); הדמוקרטים החלו מתקררים כלפי ישראל בשנים לאחר סיום המלחמה הקרה (לאחר 1991), כאשר רבים החלו לראות בה מדינת "אפרטהייד" הגורמת לאי-יציבות במזה"ת והחוסמת מדיניותה של ארה"ב באיזור.
כיום ההבדל בין המפלגות ניכר לעין; התמיכה הרפובליקנית בישראל גדולה, בממוצע, ב-26% מזו של דמוקטרים. כמו כן, רפובליקנים תומכים בכך שארה"ב תסייע לישראל במתקפה נגד איראן הרבה יותר מדמוקרטים. כיום, כשהדמוקרטים שולטים בוואשינגטון, יש להניח שתחל התקררות ביחס לתקופת גורג' בוש. גרי אקרמן (ניו יורק, דמוקרטי), יו"ר תת הועדה לעניני מזה"ת בועדה לעניני יחסי חוץ בקונגרס, מדגים את המגמה. כמי שהיה ידוע בעבר כתומך בישראל, היום הוא מאשים את ישראל בתמיכה ב"פוגרומים של מתנחלים" וכמשתתפת ב"מגמה הרסנית".
השאלה היא: האם עמדותיהם הביקורתיות של הדמוקרטים תתורגמנה למדיניות שונה במפגש הקרוב?
(3) אובמה בא מתוך האגף השמאלני המאוד אנטי-ציוני של המפלגה הדמוקרטית. עד לפני שנים מספר הוא התרועע עם שונאי ישראל ידועים כגון עלי אבונימה, ראשיד ח'לידי, אדווארד סעיד וג'רמייה רייט, שלא לדבר על שפוטים של סדאם חוסיין כמו המועצה ליחסים אמרקיניים-איסלאמיים ואומת האיסלאם. ככל שדרך כוכבו של אובמה הוא ידע להתרחק מחבורה זו. כשזכה בבחירות לנשיאות, הוא מינה בדרך כלל דמוקרטים מהזרם המרכזי כדי לטפל במזה"ת. אפשר להרהר בשאלה האם מדובר בצעד טקטי, מתוך כוונה למנוע טענות מצד הרפובליקנים, או בצעד אסטרטגי שמאחוריו גישה חדשה באמת.
השאלה היא: כמה עמוקה סלידתו של אובמה מהמדינה היהודית?
מותר לנבא: (1) היות ואיראן עומדת בראש סדר היום של נתניהו, הוא יימנע ממשבר על ידי אמירה רפויה על "פתרון שתי המדינות" ויסכים לשיחות עם הרש"פ. (2) גם הדמוקרטים ירסנו את עצמם במשך ביקורו של נתניהו וימנעו פיצוץ. (3) לאובמה לא חסרות בעיות, ואין לו ענין בעימות עם ישראל ותומכיה. ההתמרכזות שלו, טקטית ככל שתהיה, תימשך במשך ביקור נתניהו.
בטווח הקצר, איפוא, יש לצפות לא לתמורה אלא להמשכיות ביחסי ארה"ב-ישראל. הדואגים לבטחונה של ישראל ינשמו לרווחה בלא עת – המצב הקיים שברירי ויחסי ארה"ב-ישראל יכולים לעלות על שרטון בפתאומיות.
יתכן שאפילו חוסר התקדמות לעבר מדינה פלשתינית יוביל למשבר. ויתכן שמתקפה ישראלית על התשתיות הגרעיניות של איראן, בניגוד לרצונו של אובמה, תגרום לו לשים קץ לקשרים המיוחדים שהלכו והתעצמו מאז הרי טרומן, עבור דרך ג'ון קנדי ועד לביל קלינטון.
