במאמרי 'אוזלת היד האסטרטגית של ישראל בעזה' שפורסם בתחילת חודש זה, הדגשתי שלוש נקודות: שההנהגה הישראלית יצרה חד-צדדית ובמו ידיה את בעיותיה בעזה, שמחיר מלחמתה בחמאס הוא התעלמות מן האיום הגדול לאין ערוך של התגרענות איראן, ושאין כל הגיון ברעיון שעליה לחזק את פת"ח.
טיעונים אלה עוררו תגובות רבות מצד קוראים שהעלו נקודות מעניינות הראויות לתגובה. אני משיב לחלק מהם כאן, תוך כדי עריכת השאלות לשם בהירות:
"הניתוח שלך מאוד מדכא. האם יש לך משהו מעודד לומר?"
המזרח התיכון מספק כמעט אך ורק חדשות רעות בתקופה האחרונה. יש שתי התפתחויות חיוביות בתחום הכלכלי: הודות לרפורמות של בנימין נתניהו, ישראל התנתקה סוף סוף מהסוציאליזם שגבה ממנה מחיר כה גבוה בעבר; ומחיר האנרגיה ירד בשני שלישים.
"מתוך הכרה שדעותיך נכונות, הכותרת והנימה של מאמרך אינן יכולות שלא לעודד אויביה של ישראל. בחירת מילים זהירה יותר היתה פועלת לטובת ישראל".
אני משתדל להציע ביקורת בונה. גם אם הניתוחים הלא כל כך אופטימיים שלי מעודדים את אויביה של ישראל, דומה שהדבר מתקזז, ויותר מכך, בעובדה שאני מאפשר לישראלים לעמוד על טעויותיהם.
"האויב של ישראל הוא ההנהגה הבוגדנית שלה, המשתדלת במכוון להרוס את המדינה היהודית ולהמיט שואה נוספת על יהדות העולם. הסירוב להבהיר זאת ולהמשיך ולטעון שמדובר בחוסר יכולת וכשרון רק מעצים אותה הנהגה, ובצורה זו, הופך מי שטוען כך לבוגד בעצמו".
אם כל מי שאינו רואה בהנהגה הישראלית חבורה "המשתדלת במכוון להרוס את המדינה היהודית ולהמיט שואה נוספת על יהדות העולם" נחשב בוגד, אזי הנני מודה באשמה. אני סבור שההנהגה אכן חסרת יכולות וכשרונות, אך לא כזו המתכוונת להרע, ובודאי לא אובדנית.
"הצעה ליציאה מעזה: ישראל צריכה לחכור רצועת שטח ממצרים סביב עזה שתשמש רצועת בטחון".
רעיון גדול – אלא שאין סיכוי שהמצרים יסכימו לכך.
"הניתוח שלך שגוי משום שאתה מתייחס לישראל כגורם עצמאי, כאשר האמת היא שהממשל האמריקני משחק תפקיד מרכזי בצמצום המהלכים של ישראל".
התייחסתי לנקודה זו ביחס ליציאה מעזה ב'היציאה מעזה של שרון – תוצרת וואשינגטון?', ודחיתי אותה. אולם טענתך רחבה יותר מהיציאה מעזה וראויה לתשובה מעמיקה.
תגובתי בקיצור: הטענה כי וואשינגטון מכריחה את ירושלים לאמץ רעיונות כושלים בניגוד לרצונה יש בה, לכאורה, משום נחמה כלשהי, כאילו ההנהגה הישראלית יודעת מה לעשות אלא שאינה יכולה לעשות זאת; אך לאמיתו של דבר, זוהי טענה ששייכת לעבר.
כך היו באמת פני הדברים בין 1973-1993. אבל מאז הסכמי אוסלו, לא רק שההנהגה הישראלית משתפת פעולה עם הממשל האמריקני, לעיתים קרובות היא היוזמת – הסכמי אוסלו, לדוגמה, ב-1993, הנסיגה מלבנון בשנת 2000, פיסגת קמפ דייויד 2 ב-2000, המשא ומתן בטאבה ב-2001, והנסיגה מעזה ב-2005.
אהרון לרנר עמד על כך ב-'הבעיה איננה לחץ אמריקני', בו טען כי "היוזמות הדיפלומטיות של ישראל, כמעט ללא יוצא מן הכלל, זכו להסכמה אמריקנית רק לאחר מעשה", וגם סיפק דוגמאות.
"מה היה קורה אילו המגזר היעיל ביותר בישראל, הצבא, היה השליט במדינה?"
אישים בעלי רקע צבאי אכן היו בשלטון מאז 1993 כאשר ישראל שינתה כיוון באופן יסודי מהרתעה להתרפסות. רבין, ברק ושרון חלשו על החיים הפוליטיים בישראל ב-16 השנים האחרונות, יחד עם אלופים במיל' רבים אחרים. בישראל, כמו בעולם כולו, הצבא נוטה לספוח אותן תובנות חסרות הטעם והרלוונטיות של השמאל המקובלות בחברה האזרחית.
"זה לא הזמן לעסוק בעבר ולהטיל אשמה; זה הזמן להתקדם ולתקן את הבעיות".
להצביע על האחראים לטעויות העבר אינו ענין של הכפשה אלא כורח כדי שטעויות העבר לא תשונינה.
"מה חייבת ישראל לעשות כעת?"
בכתבה אחרת בחודש החולף, 'לפתור את "הבעיה הפלשתינאית"', הבעתי את תמיכתי באופציה הירדנית-מצרית לפיה ירדן תקבל לידיה את יו"ש ומצרים את עזה.
אתה שואל: "מדוע אולמרט בחר לבזבז הזדמנות זו בהתמודדות עם הסכנה קלת-הערך יחסית שמהווה חמאס במקום הסכנה הקיומית של תוכנית הגרעין האיראנית?" התשובה נמצאת בכתבה בניו יורק טיימז מ-11 בינואר 'ארה"ב סירבה לסייע לישראל בהתקפה נגד אתר גרעיני של איראן' בה מבואר שהממשל האמריקני סיכל מאמציה של ישראל להשמיד את המתקנים בנתאנז".
הניתוח ב'מטוסים ישראליים נגד נשק גרעיני איראני' מלמד שצה"ל אינו זקוק לאישור אמריקני כדי לחצות את עיראק ולא לנשק אמריקני נוסף על זה שברשותו כדי לתקוף מטרות איראניות.
"כל כך קל למתוח ביקורת; האם אתה באמת חושב שהיית פועל טוב יותר? ואם כן, מדוע אינך מהגר לישראל ונכנס לחיים הפליטיים שם?"
פרשן ספורט אינו חייב להיות שחקן צמרת בעצמו לפני שהוא מותח ביקורת על שחקנים – וכיוצא בו, פרשן לענייני המזרח התיכון אינו חייב להיות מעורב בפוליטיקה הישראלית על פיתוליה לפני שיוכל להציע ניתוחים אסטרטגיים. באשר לליגיטימיות שפרשן המתגורר בארה"ב ישמיע את דעותיו, ראה 'האם מותר לאמריקני לחוות דעה על ישראל? '
"מה דעתך על תוכניות אחרות חלופיות המסתובבות בשטח? ישנן שתי תוכניות לפיהן אין להקים מדינה פלשתינאית, ובמקביל יש לפצות את הפלשתינאים ולאפשר להם להגר לכל מדינה שירצו מלבד ישראל. מחבר 'היוזמה הישראלית' הוא ח"כ בני אלון, ומחברה של התוכנית השנייה מטעם 'הפיסגה הירושלמית' הוא פרופ' מרטין שרמן מאוניברסיטת תל אביב".
אני משבח נסיונות אלו של חשיבה יצירתית. התוכנית של אלון דומה לתוכנית ירדן-מצרים שלי, אלא שתוכניתו מתמקדדת בירדן כ"נציגם הלגיטימי היחיד של הפלשתינאים" ומדברת על ריבונות ישראלית בגדה המערבית, דבר שלא הוזכר בדבריי. התוכנית של הפיסגה הירושלמית מדברת על "חבילת פיצויים והגירה נדיבה" שתאפשר לפלשתינאים לעזוב את השטחים בשליטת ישראל. אני צופה שמעטים בלבד יסכימו לכך.
"יש מנהיגים אמיתיים בישראל. משה פייגלין, להזכיר אחד מהם. מה איתו"?
הוא אמנם מביא רעיונות חשובים לדיון בישראל אבל אינו נמצא ב"דרגים הגבוהים של הפוליטיקה הישראלית" כפי שכתבתי במאמרי, ועל כן לא כללתי אותי בדבריי.
"היכן נמצא מנהיג הליכוד בנימין נתניהו בכל זה? האם אינו אדם בעל דעות ימניות הסולד מכל רעיון של וויתור על שטח ישראלי כלשהו מסיבה כלשהי"?
אילו הייתי מצביע בבחירות בישראל, הייתי מצביע עבורו בחודש הבא. עם זאת, ראינו אותו בתפקיד ראש ממשלת ישראל בין השנים 1996-99 ולטעמי כהונתו היתה כשלון (בניגוד לכהונתו לאחר מכן במשרד האוצר שהיתה מוצלחת). אני נזכר, בייחוד, בתפקודו מול סוריה (שחשפתי ב-1999 במאמרי 'הדרך לדמשק: מה שנתניהו כמעט מסר לסורים'). יתכן שנתניהו התבגר כמנהיג מאז, אך בהסתמך על הפתגם הידוע "עבדת עלי פעם אחת, תתבייש לך. עבדת עליי פעמיים, אני צריך להתבייש", יתכן שמן הראוי היה להעמיד אדם אחר בראשות הליכוד.
"כעת שרא"ל (במיל') משה 'בוגי' יעלון נכנס לפוליטיקה, אני מאמין שיש תקוה לעתיד ישראל".
אני מעריך את יעלון ומקוה שישמש בתפקיד חשוב בממשלה הבאה. מכל המנהיגים הקיימים, הוא מתקרב לא פחות ואולי יותר מאחרים להבנה נכונה של האיומים והיעדים האסטרטגיים של ישראל. למשל, כאשר נשאל להגדיר נצחון מהו, יעלון השיב שמדובר על כך "שהפלשתינאים יפנימו שטרור ואלימות לא יכניעו אותנו, שלא נתקפל".
אולם, המעיין בניתוח המרכזי שלו 'ישראל והפלשתינאים: אסטרטגיה חדשה' מוצא שיעלון אינו פועל כדי להשיג נצחון כזה נגד הפלשתינאים. במקום זה הוא מבקש לעצב מחדש את הרש"פ כדי שזה יוכל לשלוט טוב יותר בשטח, לאכוף את החוק, לחזק את הזרוע השיפוטית שלו, לטפח את רוח הדמוקרטיה ולשפר את איכות החיים של האוכלוסייה.
"שיקום הכלכלה, השלטת החוק ודמוקרטיזציה הינם תנאי יסוד לשיקומה של החברה הפלשתינאית", הוא כותב. "יתכן", הוא מסכם, כי ארגון מחדש של החברה הפלשתינאית על פי הקוים שהוא משרטט "ישמש בסיס שיאפשר הסדר עתידי שיגשים חלק מן התקוות שנתלו בתהליך אוסלו". אני מסיק מכך שמטרתו של יעלון אינה נצחון והכרעה אלא נסיון נוסף להשיג פשרה ופתרון נוסח אוסלו.
"מה קרה לישראלים? מדוע הם כבר לא נלחמים בצורה חכמה"?
שאלה טובה. הצעתי את התשובה הבאה לפני חצי שנה: "מדינה דלת-אמצעים אך עשירה בחשיבה אסטרטגית הומרה במשהו מהופך לחלוטין. רבי-המרגלים המבריקים, הגאונים הצבאיים והמדינאים בעלי שיעור הקומה של פעם עברו ככל הנראה להייטק; את המדינה זנחו בידיהם של ננסים מושחתים, קצרי ראות וחסרי תבונה".
אך אין בכך כדי להסביר את מלוא היקף הבעיה שהיא תוצאה של תערובת של תשישות ויהירות. הניתוחים הטובים ביותר על הנושא הם המדינה היהודית: המאבק על נשמת ישראל מאת יורם חזוני, ותסמונת אוסלו: האשליות של עם תחת מצור מאת קנית' לוין.
"דניאל פייפס צריך לנסות להפיג את המתחים בין ישראל ושכנותיה הערביות".
נסיונות להפגת המתחים עומדים במרכז הענינים מאז הסכמי הקילומטר ה-101 ב-1973. נסיונות אלו כשלו משום שביקשו ללכת בין הטיפין תוך כדי העלמת עין מן העובדות במקום לרדת לשורש הענין. אני תומך בגישה האחרונה כי רק כך ניתן להגיע להסדר סופי ומכריע של העימות הערבי-ישראלי.
