מדוע, בשבוע השני לקדנציה בת 209 שבועות, לנסות להעריך את הרקורד של נשיא אמריקני חדש בתחום כה אזוטרי כמו המזרח התיכון והאיסלאם? כי במקרה של ברק אובמה:
1) מדובר ברקורד מלא סתירות: עברו גדוש ברדיקלים אנטי-ציוניים הזויים כגון עלי אבונימה, ראשיד ח'אלידי ואדווארד סעיד, באיסלאמיסטים, אומת האיסלאם, ומשטרו של סדאם חוסיין; אך מאז שנבחר הוא מינה אנשים מהמרכז-שמאל ואמירותיו דומות לקודמיו.
2) בגלל התפקיד המרכזי של המזרח התיכון והאיסלאם: בשבועיים מאז נכנס לתפקידו הוא נשא נאום בעת השבעתו בו נושאים אלו עלו שוב ושוב, הוא הרים טלפון דיפלומטי ראשון ליו"ר הרש"פ מחמוד עבאס, הוא מינה שני שליחים חשובים והעניק את הראיון הראשון שלו לרשת אל-ערבייה.
 אובמה מדבר ברשת אל-ערבייה |
אפגניסטאן ועיראק: לא תהיינה הפתעות – התמקדות בראשון על חשבון השני ("אתם תראו אותי מטפל בצמצום הכוחות בעיראק").
איראן: מוכנות לקיים דו-שיח עם המשטר באיראן מלווה באמירות רפות כי מעשי טהראן אינם קבילים ("ההתנהלות של איראן....אינה תורמת לשלום ולשגשוג").
העימות הערבי-ישראלי: תערובת מוזרה: מחד, אמירות בדבר צרכי הביטחון של ישראל, והעדר גינוי של מלחמתה בחמאס. מאידך, שבח מופגן עבור 'תוכנית עבדאללה' משנת 2002 לפיו הערבים יכירו בקיומה של ישראל תמורת נסיגה ישראלית לגבולות '67. תוכנית זו שונה מיוזמות דיפלומטיות אחרות בכך שענינים רבים אינם באים על פתרונם וגם בכך שישראל נדרשת לסמוך על כוונותיהם הטובות של הערבים. הבחירות בישראל ב-10 בפברואר עלולות להעלות לשלטון ממשלה שלא תשתף פעולה עם תוכנית זו, ויתכן שזה יוביל למתחים ביחסי ארה"ב-ישראל.
המלחמה בטרור: יש מי שטוען שאובמה "יזניח את המלחמה בטרור", אך זוהי בסך הכל השערה. ב-22 בינואר אובמה אמנם דיבר על "המאבק הנמשך נגד אלימות וטרור" ונמנע מלהזכיר את "המלחמה בטרור", אבל מאוחר יותר באותו יום עצמו הוא התייחס ל"מלחמה בטרור" במפורש. יש לזכור שגם ג'ורג' וו' בוש כינה מלחמה זו בכל מיני שמות מסורבלים, כמו "המאבק הגדול נגד הקיצוניות הנטוש כעת ברחבי המזרח התיכון", כך שחוסר העקביות של אובמה מבשר המשך הקו של בוש יותר מאשר שינוי.
פנייה לעולם המוסלמי: כאשר אובמה מדבר על שאיפתו "לשוב לכבוד ההדדי ולשיתוף הפעולה ששררו בין אמריקה לעולם המוסלמי לפני רק 20 או 30 שנה" הוא משכתב את ההיסטוריה: 1989 היתה שנה רעה ו-1979 היתה השנה הקשה ביותר ליחסי ארה"ב עם העולם המוסלמי. (בנובמבר 1979 לבד, חומייני הפיל את משטרו של השח האיראני והשתלט על השגרירות האמריקנית בטהראן, ופעילות איסלאמיסטית מוגברת במאכה הביא לגל של התקפות נגד נציגויות אמריקניות בשמונה מדינות בעלות רוב מוסלמי).
דמוקרטיה: בדיבורים נוסטלגיים על הימים הטובים "לפני רק 20 או 30 שנה", כפי שמציין פואד עג'אמי, ישנה משום אמירה של ממש. מינוח זה מבשר "שיבה לפוליטיקה פרגמטית ועסקים כרגיל" ביחס לעולם המוסלמי. "אג'נדת החירות" של בוש בנסיגה מזה למעלה משלוש שנים; כעת, עם אובמה, רודני העולם יכולים לנשום לרווחה.
לבסוף, יש את הקשר האישי של אובמה לאיסלאם. במשך מסע הבחירות, הוא גינה כל דיון בשאלת הקשר שלו לאיסלאם כ"נסיון הפחדה", ומי שביקש לברר את הנושא הושמץ. התנגדותו לשימוש בשמו הפרטי השני 'חוסיין' היתה כה נחרצת עד שג'ון מקיין התנצל כאשר בעצרת בחירות אחד הדוברים העז לומר "ברק חוסיין אובמה". עם היבחרו, הכל השתנה בפתאומיות – הוא הושבע כ"ברק חוסיין אובמה", והנשיא הטרי הכריז ש"יש לי קרובי משפחה מוסלמיים, וגרתי במדינות מוסלמיות".
העובדה שקשרי משפחתו לאיסלאם, שהיוו נטל בתקופת הבחירות, מנוצלים לפתע לאחר כניסתו לתפקיד לרצות את העולם המוסלמי, חמורה דיה. חמורה עוד יותר, כפי מציינת דיאנה ווסט, היא העובדה "שמאז נפוליאון לא היה מנהיג של מעצמה מערבית שפנה בצורה כה בוטה לאוכלוסייה בעולם המוסלמי".
לסיכום – נסיגת אובמה מהדמוקרטיזציה היא שינוי כיוון ממשי לרעה, והנימה המתנצלת ופנייתו לקהל-יעד חדש מהוות בעיה רצינית ומקור לדאגה מוגברת.
