הקרבנות של זוועות טרור המבוצעות בשם האיסלאם חווים על פי רוב פחד, עינויים, אימה ורצח. צופרי אזעקה מחרישי אוזניים. צלפים תופסים עמדות. קטל ברחובות. כך קרה לאחרונה בבומבאי (כיום שם העיר מומבאי) כשנרצחו 195 בני אדם ועוד 300 נפצעו. אבל מבחינת המטרה האימתית של הטרור האיסלאמי, אזרחי העולם בכלל, החוויה מלווה בשיתוק רגשי. התנצלות והצדקה מעמעמות את הסלידה וההלם.
מחד, הטרור הוא משיטות הלוחמה האכזריות והבלתי-אנושיות ביותר – הוא פוגע בבני אדם ברמת הפרט ומכאיב להם ברשעות זדונית ומתוכננת היטב. מאידך, הטרור האיסלאמיסטי הפך מזמן מין תיאטרון פוליטי צפוי. השחקנים ממלאים את תפקידיהם במדוייק, יורדים מן הבמה, ונשכחים עד מהרה.
כשבוחנים את התקפות הטרור המתוקשרות ביותר נגד אזרחי המערב מאז 9/11 – הפיגועים נגד אזרחים אוסטרליים בבאלי, נגד אזרחי ספרד במדריד, נגד אזרחים רוסיים בבסלאן, ונגד אזרחים בריטיים בלונדון – ניתן להבחין בשני דפוסי-התנהגות: צהלה אצל מוסלמים, והכחשה-הדחקה במערב. אותה טרגדיה שוב ושוב. רק השמות מתחלפים.
צהלת המוסלמים: הפיגוע במומבאי עורר גינויים פה ושם, לחשושים המביעים צער רשמי, ושפע של התרגשות בלתי-רשמית. כפי שמציין המרכז הישראלי למודיעין, מורשת והנצחה, ממשלות איראן וסוריה ניצלו את האירוע כדי "לתקוף את ארה"ב, ישראל והתנועה הציונית, ולטעון שאלה אחראיים לטרור בהודו ובעולם כולו". האתר של אל-ג'אזירה היה רווי בתגובות כגון "אללה, הענק נצחון למוסלמים. אללה, הענק נצחון לג'יהאד", וכן "הידיעה על הריגתם של רב יהודי ואשתו במרכז היהודי במומבאי היא אכן מלבבת".
בהתחשב במקובלות של הטרור בקרב מוסלמים בעולם – עובדה מתועדת היטב – אידיאולוגיה זו של עליונות מוסלמית וחוסר סובלנות כלפי כל מי שאינו מוסלמי אינה אמורה להפתיע איש. למשל: מכון פיו למחקר לעניני העם והתקשורת הזמין סקר דעת קהל מקיף באביב 2006. סקר זה – "קו פרשת המים: כיצד העולם המערבי והמוסלמים מעריכים אלה את אלה" – שנערך בקרב כאלף בני אדם בכל אחת מעשר אוכלוסיות מוסלמיות שונות מלמד כי אחוז גבוה ומסוכן בקרב האוכלוסייה המוסלמית מצדיק, לעיתים, פיגועי התאבדות: 13% בגרמניה, 22% בפקיסטאן, 26% בתורכיה ו-69% בניגריה.
אחוז מדאיג גם אוהד, בידה מסויימת, את אוסמה בין-לאדן: 8% בתורכיה, 48% בפקיסטאן, 68% במצרים ו-72% בניגריה. כפי שכתבתי בסקירה על הדו"ח של מכון פיו ב-2006: "מספרים מזעזעים אלה מלמדים כי לטרור המוסלמי שורשים עמוקים ושסכנה זו לא תחלוף בקרוב." מסקנה מתבקשת, לא?
הדחקת המערב: ממש לא. העובדה שדגי הטרור שוחים בתוך ים מוסלמי מסביר פנים כמעט ואינה מוזכרת בפעיות הפוליטיות, העיתונאיות והאקדמיות במערב. אפשר לכנות זאת 'תקינות פוליטית', רב-תרבותיות או שנאה עצמית; כך או כך, חשיבה זו מולידה אשליות והיסוס.
ניתן לראות זאת בבירור במינוח. כשג'יהאדיסט בודד מבצע פיגוע, פוליטיקאיים, גורמי אכיפת החוק והתקשורת עושים יד אחת כדי להכחיש את העובדה שמדובר בטרור; וגם כשהכל חייבים להודות בקיומה של התקפת טרור, כגון זה של מומבאי, הממסד המכור לדקדוקי עניות מתפתל ומסתבך ובלבד שלא יאשים 'טרוריסטים'.
תיעדתי התחמקות זו במקרה של איסלאמיסטים שתקפו בית ספר בבסלאן ב-2004. התקשורת המציאה עשרים (!) כינויים עבור המחבלים: אקטיביסטים, מתקיפים, תוקפים, מפציצים, שובים, כוחות קומנדו, פושעים, קיצוניים, לוחמים, קבוצה, כוחות גרילה, חמושים, תופסי בני ערובה, פולשים, חוטפים, מיליטנטים, מבצעים, רדיקלים, מורדים ובדלניים – הכל מלבד טרוריסטים.
ואם 'טרוריסט' נחשב בלתי מנומס, תארים כגון 'איסלאמיסט', 'איסלאמי' ו'מוסלמי' מוקצים לחלוטין. בבלוג "אסור להזכיר שהאויב הוא איסלאמיזם" סיפקתי שפע דוגמאות של תופעת ההתחמקות, וגם הצבעתי על מניעיה. בקיצור, אלה המעדיפים 'מאבק גלובלי למען בטחון וקידמה' במקום 'מלחמה בטרור' מדמים בנפשם שכך יזכו באהדת המוסלמים.
בעקבות מומבאי, מחברים רבים כמו סטיבן אמרסון, דון פדר, ליילה גילברט, קרוליין גליק, טום גרוס, וויליאם קריסטול, דורותי רבינוביץ ומרק סטיין שוב ניתחו התנהלות לשונית זו חסרת התוחלת. סיכם אמרסון במרירות: "אחרי יותר משבע שנים מאז 9/11, ניתן לקבוע: המחבלים האיסלאמיים אכן זוכים באהדתנו".
מה דרוש כדי לעורר את המערב מתרדמתו? לכנות את האויב בשמו ולהילחם בו עד לנצחון? יש רק דבר אחד העשוי לחולל תמורה כזו: 100,000 הרוגים, למשל, בפיגוע רב-נפגעים באמצעות נשק להשמדה המונית. דומה כי בינתיים, המערב, ברובו, יעסוק בהתגוננות מפני "אקטיביסטים" וימשיך להתכרבל בשמיכה.
