שני אירועים בחודש החולף מסכמים שתי תפיסות בדבר מורשתו של ג'ורג' וו' בוש במזרח התיכון.
בראשון, בנאום פרידה שנשא, טען בוש כי "המזרח התיכון ב-2008 הוא מקום חפשי, מלא תקווה ומבטיח יותר מאשר ב-2001". בשני, עיתונאי עיראקי, מונטדהאר אל-זיידי, ביטא את תחושות הבוז ואי-הכבוד שלו בהשלכת נעליו לעברו של בוש עת דיבר בבגדאד, תוך כדי צעקות "זוהי נשיקת פרידה! כלב! כלב!"
למרבה האירוניה, עזות המצח של אל-זיידי אישרה טענתו של בוש בקשר לחופש; האם הוא היא מעז לזרוק נעליים לעברו של סדאם חוסיין?
אני מחבב את בוש ומעריך אותו. יחד עם זאת אני מבקר את יחסו לאיסלאם הרדיקלי מאז 2001, את מדיניותו כלפי העימות הערבי-ישראלי מאז 2002, מדיניותו בעיראק מאז 2003, ומדיניות הדמוקרטיה שלו מאז 2005. ב-2007 ושוב ב-2008 חיברתי ניתוחים ביקורתיים על מגרעות מאמציו במזרח התיכון.
כיום, אני חולק על קביעתו שהמזרח התיכון הוא מקום מלא תקווה ומבטיח יותר מאשר ב-2001. נמנה כא ן את התחומים בהם חלה הידרדרות:
- איראן קרובה להשגת נשק גרעיני, ויש בסיס לחשד שהיא מתכננת מתקפת פעימה אלקטרו-מגנטית נגד ארה"ב.
- פקיסטאן בדרך להיות מדינה איסלאמיסטית חסרת-רסן המחזיקה בנשק גרעיני.
- מחיר הנפט הרקיע שחקים לשיא של כל הזמנים, וצנח רק הודות למיתון שמקורו בארה"ב.
- תורכיה שהיתה פעם בעלת ברית נאמנה הינה כיום המדינה האנטי-אמריקנית ביותר בתבל.
- עיראק נותרה אבן-ריחיים (או זוג נעליים?) בצווארה של ארה"ב הגובה הוצאות והרוגים, עם פוטנציאל עצום לסכנות בעתיד.
- אי-קבלת ישראל כמדינה יהודית פשטה והחריפה.
- רוסיה חזרה והופיעה כגורם עוין באיזור.
- נסיונות לקדם את הדמוקרטיה כשלו (מצרים), הגבירו את השפעתו של האיסלאמיזם (לבנון), או סללו את דרכם של האיסלאמיסטים לשלטון (עזה).
- יצא שם רע על דוקטרינת הסיכול המוקדם.
אין בשתי ההצלחות של בוש, עיראק ללא סדאם חוסיין ולוב ללא נשק להשמדה המונית, כדי לבטל את הכשלונות הנ"ל.
אין זה מפתיע שמבקריו מוקיעים את הרקורד של בוש במזרח התיכון. מילא. אך כעת שהם עומדים לתפוס את ההגה, כיצד בדיוק הם מתכוונים לתקן את המדיניות של ארה"ב במזרח התיכון?
תסריט אחד מוצג באיזון מחודש: אסטרטגיה למזרח התיכון לנשיא הבא, מחקר רחב-היקף שראה אור מטעם שני מכונות מחקר ליברליים ידועים, מוסד ברוקינגז (נוסד ב-1916) והמועצה ליחסים בינלואמיים (CFR - נוסד ב-1921). איזון מחודש – התוצר של מאמץ שנמשך 18 חודשים – הוא פרי עבודתם של 15 חוקרים, שני עורכים (ריצ'ארד האס ומרטין אינדיק), סדנת-נופש במרכז כנסים של מוסדות רוקפלר, נסיעות רבות לאיסוף חומרים וצבא קטן של מארגנים ומנהלים.
בעיניי מזדקרים שני חסרונות. ראשית, על אף שהספר סוקר ששה נושאים (העימות הערבי-ישראלי, איראן, עיראק, המלחמה בטרור, הפצת נשק גרעיני והתפתחות פוליטית וכלכלית), כמעט ואין למומחים מה לומר לא על האיסלאמיזם, האתגר הדוחק ביותר של תקופתנו, ולא על ההתחמשות הגרעינית של איראן, הסכנה הצבאית הדחופה ביותר של תקופתנו. ולא זו בלבד – הם מצליחים לעקוף נושאים כגון תורכיה, ערב הסעודית, ההתנגדות הערבית לקיומה של ישראל, הסכנה הרוסית והעברת הון עתק למדינות מייצאות אנרגיה.
שנית, המחקר מציע המלצות תבוסתניות. סטיבן א' קוק ושיבלי טלחאמי ממליצים "להכניס את חמאס לענינים" מתוך כוונה שארגון הטרור ייכלל ב"ממשלת אחדות פלשתינאית" ויפצרו בו לקבל את תוכנית עבדאללה הלא-יוצלחת משנת 2002. בזירה הערבית-ישראלית קשה להעלות על הדעת מדיניות שלילית יותר מזו.
בנוגע לאיראן, סוזן מלוני וריי טאקיי שוללים הן התקפה אמריקנית כנגד התשתיות הגרעיניות של איראן והן מדיניות הבלימה. במקום זה, בתור "שינוי דפוס פעולה" דחוק ביותר, הם ממליצים על מגעים ישירים עם איראן, על הכרה ב"עובדות בלתי-נעימות מסויימות" (כגון השפעתה הגוברת של איראן), ויצירת "מנגנון לפיקוח" על השפעתה של איראן.
כפי שניתן לשפוט על פי דוגמאות אלו, איזון מחודש ספוג רוח של חולשה והתרפסות. מה קרה להבטחות בדבר קידום נמרץ של אינטרסים אמריקניים?
אם יש מקום לקוות שממשל אובמה יתעלם מהבלים רוויי ייאוש כאלה, יש גם מקום לחשוש שדפוסי החשיבה של חבורת ברוקינגז-CFR ימשלו בכיפה בשנים הבאות. אם כך יקרה, מרושתו של בוש, עם כל מגרעותיה, תהיה מזהירה ביחס לזו של יורשו.
