הפרשנויות על מלחמת ישראל-חמאס עוסקות בדרך כלל בשכנוע מוטה בעד או נגד ישראל במישור המוסרי. זהו אמנם דיון בעל חשיבות מכרעת אך אין זו השאלה היחידה; יש גם צורך בניתוח אסטרטגי שקול; מי מנצח, מי מפסיד?
הלל פריש טוען כי חמאס ("תנועה קטנה ומבודדת השולטת על רצועת-קרקע קטנה" כלשונו) "טעה טעות גדולה" כשהוא החליט להרגיז את הממשל המצרי ולפתוח במלחמה נגד ישראל. לדעתו חמאס נע במסלול המוביל ל"התאבדות אסטרטגית".
יתכן, אך ישנם תרחישים בהם חמאס מרוויח. חאלד אבו טאומה עומד על התמיכה הגוברת והולכת בחמאס במזרח התיכון. קרוליין גליק מתארת שני תסריטים בהם חמאס מנצח: החזרת המצב לקדמותו כאשר חמאס ממשיך לשלוט בעזה, או הסכם הפסקת אש הכולל הקמתו של מנגנון פיקוח בינלאומי שיאפשר למעצמות זרות לפקח על הגבולות של עזה עם ישראל ומצרים.
המשתמע מכך הוא שמבחינתו של חמאס תוצאות המלחמה תלויות בעיקר בהחלטות המתקבלות בירושלים. היות וחהלטות אלו הן הנקודה המרכזית, ראוי לשאול: כיצד תפקדה/מתפקדת ההנהגה הישראלית?
בשתי מילים: נורא ואיום. אוזלת היד האסטרטגית העמוקה של ירושלים נמשכת ומבליטה את מדיניותה הכושלת מאז 1993, מדיניות שכרסמה במוניטין של ישראל, ביתרונה האסטרטגי ובבטחונה. מסקנה שלילית זו מבוססת על ארבעה נימוקים מרכזיים.
קודם כל, חבורת ההנהגה בירושלים יצרה את הבעיה של עזה. מנהיג החבורה, ראש הממשלה אהוד אולמרט, נימק ב-2005 את הנסיגה החד-צדדית המתקרבת של ישראל מעזה במשפט הבלתי נשכח: "אנחנו [הישראלים] עייפנו מלהילחם, עייפנו מלהיות אמיצים, עייפנו מלנצח, עייפנו מלהביס את אויבינו".
לאולמרט היה תפקיד מכריע ב-1) יוזמת הנסיגה מעזה ששמה קץ לשליטתו של צה"ל על הנעשה ברצועה, ו-2) נטישת השליטה הישראלית בגבול עזה-מצרים. החלטה זו האחרונה, שנוטים להתעלם ממנה, היא שאיפשרה לחמאס לבנות מנהרות לתוך שטח מצרים, להבריח אמצעי לחימה, ולשגר טילים לעבר ישראל.
שנית, אולמרט ועמיתיו בחרו שלא להגיב למטר הטילים והמרגמות. מאז הנסיגה הישראלית ב-2005 ועד היום, חמאס שיגר יותר מ-6,500 טילים לעבר ישראל. פשוט לא יאומן – אזרחי ישראל ספגו כמעט שמונה התקפות ליום במשך שלוש שנים; מדוע? ממשלה אחראית היתה רואה בטיל הראשון עילת מלחמה והיתה מגיבה מיידית.
שלישית, באמצע חודש דצמבר ועדה של הפרלמנט הצרפתי פירסמה דו"ח טכני חשוב הקובע "שלא נותר ספק" באשר למטרות הצבאיות של תוכנית הגרעין האיראנית, ושזו תהיה פעילה תוך שנתיים עד שלוש שנים.
ימי הדמדומים של ממשל בוש – כאשר הנשיא הנוכחי בדרכו החוצה והנשיא הנבחר טרם נכנס לתפקידו – מעניקים הזדמנות נדירה לטפל בענינים. מדוע אולמרט בחר לבזבז הזדמנות זו בהתמודדות עם הסכנה קלת-הערך יחסית שמהווה חמאס במקום הסכנה הקיומית של תוכנית הגרעין האיראנית? לרשלנות זו יכולות להיות השלכות קשות ביותר.
ולבסוף, ממה שניתן להבין, נראה שמטרת ממשלת אולמרט במלחמתה נגד החמאס היא להחליש את חמאס ולחזק את פת"ח כדי שמחמוד עבאס יוכל להשתלט שוב על עזה ולפתוח שוב בשיחות עם ישראל. מיכאל ב' אורן ויוסי קליין הלוי נתנו ביטוי להלך-מחשבה זה בכותרת למאמר שפורסם לאחרונה: "הפלשתינאים זקוקים לנצחון ישראלי: אם החמאס ישרוד וימשיך בדרך הטרור, תהליך השלום ייגנז".
ואולם, הנסיון המר פוסל תיזה זו. קודם כל, פת"ח כבר הוכיח שהוא אויב מושבע המעוניין בחיסולה של מדינת היהודים. בנוסף, הפלשתינאים הפנו עורף לפת"ח בבחירות ב-2006. קשה להאמין שיש מי שעדיין מסוגל לראות בפת"ח "שותף לשלום". במקום זאת, ירושלים צריכה לחשוב בצורה יצירתית על פתרונות אחרים דוגמת "פתרון האין-מדינה" שלי לפיו הירדנים יקבלו את השליטה ביהודה ושומרון והמצרים בעזה.
השלומיאליות של אולמרט מעוררת תדהמה. מייאשת עוד יותר היא העובדה שבבחירות שתתקיימנה בישראל בעוד חודש יתמודדו שלושה מנהיגים מסוגו של אולמרט. שניים מהם (שרת החוץ ציפי לבני ושר הבטחון אהוד ברק) משרתים כיום כאנשי עצתו, ושניים מהם (ברק ובנימין נתניהו) כבר נכשלו בעבר כשלון חרוץ כשכיהנו כראשי ממשלה.
מעבר לאולמרט ויורשיו הפוטנציאליים ממתינות החדשות הרעות באמת: בדרגים הגבוהים של הפוליטיקה הישראלית אין איש המדבר על הכורח לנצח. על כן אני רואה בישראל מדינה אובדת דרך, מלאת כשרונות, אנרגיה וכוח רצון, אך חסרת כיוון.
