בעולם קיים רושם שמוסלמים סובלים באופן בלתי פרופורציונלי משלטונם של דיקטטורים, רודנים, נשיאים שלא נבחרו, מלכים, אמירים, ובריונים מסוגים שונים – ויש לו על מה לסמוך. בניתוח מדוקדק ב-Middle East Quarterly ("האם מדינות מוסלמיות פחות דמוקרטיות?"), פרדריק ל' פריור מסוואתמור קולג' מסיק ש"מלבד המדינות העניות ביותר, יש קשר בין האיסלאם מחד וזכויות פוליטיות מועטות יחסית מאידך".
העובדה שמדינות בעלות רוב מוסלמי הן דמוקרטיות פחות כמעט מזמינה את המסקנה שהמכנה המשותף שלהן, דת האיסלאם, אינו עולה בקנה אחד עם הדמוקרטיה.
אינני מקבל מסקנה זו. מצב בלתי מספק זה בעולם המוסלמי הוא קודם כל תוצאה של גורמים היסטוריים ולאו דוקא בגלל מאפיינים מובנים של האיסלאם. במילים אחרות, האיסלאם, כמו כל הדתות הפרה-מודרניות, הוא בלתי דמוקרטי ברוחו. אך גלומה בו האפשרות, לא פחות מן הדתות האחרות, להתפתח בכיוון דמוקרטי.
התפתחות מסוג זה אינו דבר פשוט בשום דת. במקרה של הנוצרות, המאבק לצמצם את תפקידה הפוליטי של הכנסייה הקתולית ארך זמן רב. אם נציין את תחילת התהליך ב-1324 כאשר מרסיגליו מפדואה פרסם את ה-Defensor pacis, לכנסייה לקח עוד שש מאות שנה כדי להשלים סופית עם הדמוקרטיה. האם תהליך המעבר של האיסלאם אמור להיות חלק או קל יותר?
כדי שהאיסלאם יותאם יותר לתפיסות ולנהלים דמוקרטיים יש צורך בשינויים מרחיקי לכת בפרשנותו. למשל, החוק האנטי-דמוקרטי של האיסלאם, השאריע, עומד ביסוד הבעיה. מערכת זו, שפותחה לפני למעלה מאלף שנה, מניחה את קיומם של שליטים אוטוקרטיים ונתינים כנועים, מדגישה את רצון האל מעל ריבונותו של הציבור, ומעודדת ג'יהאד אלים להרחבת גבולות האיסלאם. בנוסף, היא מפלה לטובה באופן בלתי דמוקרטי מוסלמים לעומת לא-מוסלמים, זכרים לעומת נקבות, ואזרחים חופשיים לעומת עבדים.
 מחמוד מוחמד טהא |
המשמעות של מעשיו של אתתורק ורעיונותיו של טהא היא שהאיסלאם אכן מתפתח, ושהתפיסה כאילו אינו מסוגל להשתנות הינה מוטעית. או כפי שחסאן חנאפי, פורפסור לפילוסופיה באוניברסיטת קהיר, הטיב לבטא את הענין, הקוראן "הוא מרכול, שבו אפשר לקחת מה שרוצים ולא לקחת מה שלא רוצים".
הבעיה של האיסלאם היא לא בכך שהיא אנטי-מורדני בהגדרה, אלא שתהליך המודרניזציה שלו בקושי החל. המוסלמים יכולים לחדש את דתם, אבל הדבר כרוך בשינויים מפליגים: צריכים לבטל את מוסד הג'יהאד כדי לכפות שלטון מוסלמי, אזרחות סוג ב' למי שאינו מוסלמי, וגזר דין מוות עבור חילול קדשי האיסלאם בדיבור או כפירה. מאידך, צריכים למסד את חירויות הפרט, זכויות אזרחיות, השתתפות בתהליכים פוליטיים, ריבונות הציבור, שוויון בפני החוק, ובחירת נציגי ציבור.
אך שני מכשולים חוסמים את הדרך לשינויים אלה. במזרח התיכון בייחוד, לקשרים שבטיים מיוחסת עדיין חשיבות עליונה. כפי שהסביר פיליפ קרל סלזמן בספרו שראה אור לאחרונה, תרבות ועימות במזרח התיכון, קשרים אלו יוצרים מציאות סבוכה של אוטונומיה שבטית ושלטון עריץ מרכזי המונעים את ההתפתחות של חברה המבוססת על חוקה, שלטון החוק, אזרחות, שוויון בין המינים, ושאר תנאי היסוד של מדינה דמוקרטית. כל עוד משטר חברתי מיושן זה המבוסס על קשרי משפחה ימשיך לשרור הדמוקרטיה במזרח התיכון לא תוכל להתקדם.
במישור הכלל-עולמי, התנועה האיסלאמית העוצמתית והסוחפת חוסמת את דרכה של הדמוקרטיה. במקום רפורמה ומודרניזציה, היא מעוניינת בהיפך, השבת השאריע בשלמותו למעמדו בעבר. ג'יהאדיסט דוגמת אוסמה בין-לאדן אמנם אומר את הדברים בצורה מפורשת יותר מפוליטיקאי ממוסד כמו ראש ממשלת תורכיה רספ תאייפ ארדוגן, אבל שניהם מבקשים ליצור משטר אנטי-דמוקרטי, אם לא טוטליטרי, לחלוטין.
יחסם של האיסלאמיסטים לדמוקרטיה הוא כפול. קודם כל, הם מגנים אותה כ"לא איסלאמית". המייסד של האחים המוסלמים, חסאן אל-בנא, ראה בדמוקרטיה בגידה בערכי האיסלאם. סאייד קוטב, הוגה הדעות של התנועה, דחה את מושג הריבונות של הציבור, כמו גם אבו אל-עללה אל-מאודודי, מייסדה של מפלגת ג'מעאת-אה-איסלאמי בפקיסטאן. האימאם של רשת אל-ג'אזירה, יוסוף אל-קרדאווי, טוען שבבחירות יש משום כפירה.
על אף יחס זה של בוז, איסלאמיסטים מזדרזים לנצל בחירות כדי לזכות בשלטון, והם הוכיחו שהם יודעים לנקוט בטקטיקות המתאימות במצבים משתנים כדי לזכות בקולות הבוחרים; אפילו ארגון טרור (חמאס) כבר זכה במערכת בחירות. עובדות אלה אינן הופכות אל האיסלאמיסטים לדמוקרטים; הן מלמדות על הגמישות הטקטית שלהם ועל נחישותם לעלות לשלטון. כפי שארדוגן פעם הסביר באמירה מאלפת: "דמוקרטיה היא כמו חשמלית. כשאתה מגיע לתחנה שלך, אתה יורד".
אפשר להפוך את האיסלאם לדמוקרטי, אך לכך דרושה עבודה מאומצת. בינתיים, האיסלאמיזם מייצג את הכוח האנטי-דמוקרטי המוביל בעולם.
_________________________________________________________________
עדכון מ-24 באפריל 2008: תחת הכותרת "בלתי קביל", הג'רוסלם פוסט פרסם היום תגובת ממשלת תורכיה לכתבה הנ"ל:
א.נ.,
ברצוני לדחות בשאט נפש את ההשואה חסרת השחר והבלתי קבילה שערך דניאל פייפס ב"איסלאם דמוקרטי?" (אפריל 17) בין רב-המחבלים אוסמה בין-לאדן ומר רספ תאייפ ארדוגן, ראש הממשלה של הרפובליקה התורכית.
אנו מכבדים את חופש הדיבור כל עוד נשמרים הגבולות של ביקורת הוגנת. ההקבלה הבלתי נסבלת שנערכה בכתבה הנ"ל אינה עוברת את מבחן הסבירות בהקשר הנידון.
נאמיק תאןשגריר רפובליקת תורכיה
תל אביב
