מבוא

מתוך חמאס נגד פת "ח: המאבק על פלשתין
מאת יונתן שנצר, פלגרייב מקמילן, 2008. 256 עמ'. 26.95$

כפי שמציין יונתן שנצר, הפילוג והמחלוקות בקרב הפלשתינאים אינם זוכים לתשומת לב ראויה בסיקור האקדמי והעיתונאי האדיר על העימות הערבי-ישראלי. במקום זה שורר קו מפלגתי רשמי, תעמולתי ובלתי מדוייק. כפי שפעם אמר ראשיד ח'לידי, כיום מרצה באוניברסיטת קולמביה[i] ושכיר בשירות אש"ף לשעבר, קיימת "זהות פלשתינאית אחידה". הפלשתינאים חד הם – נקודה, סוף סיפור.

הבנה פשטנית וא-היסטורית זו עומדת, בימדה רבה, ביסוד תפיסת עולמם של רוב ככל המתבוננים מן החוץ ביחס לפלשתינאים, עד כדי דחיקה כמעט מוחלטת של כל ניתוח מורכב ומעמיק יותר. כל ההיסטוריה של העימות נגועה בקו מפלגתי זה – התקופה לפני 1948,[ii] ימי השיא של הפן-ערביזם, הופעתו של אש"ף, ובייחוד התקופה בת עשרים השנים, 1987-2007, ששנצר מנתח בעמודים הבאים. במילים שלו: "בעוד שהזרם השולט בתקשורת האמריקנית דיווח על האלימות בין הפלשתינאים והישראלים במינון מוגזם, 'המאבק האחר על פלשתין', שהחל להתהוות בין פת"ח לחמאס, כמעט ולא זכה לסיקור של ממש באמריקה".

קיימים קוי הפרדה רבים בקרב הפלשתינאים – מוסלמי ונוצרי, עירוני וכפרי, איש יישוב ונודד, עשיר ועני, הבדלים התלויים באיזור – אבל שנצר, היסטוריון מחונן מאוד המתמחה המזרח התיכון המודרני, קובע ומוכיח את קיומם, מהותם, היקפם ומשמעותם של שני עימותים החוצים את החברה הפלשתינאית: ראשית המאבק בין פת"ח לחמאס, שכן למאבק זה משמעות פוליטית אקוטית ומיידית ביותר, ושנית הדיכוטומיה בין הגדה המערבית ועזה.

חמאס נגד פת "ח משרטט את ההיסטוריה של היחסים בין שני הארגונים מאז הופעת החמאס בסוף 1987 ועד כיבושו של עזה בידי החמאס ביוני 2007, ומנתח את המשמעויות של מערכת יחסים עוינת ועדינה זו. בסיכום, שנצר משרטט את שקיעתו של פת"ח ועלייתו של חמאס במשך התקופה הנ"ל. בחינת המצב ב-2008 מראה שמנהיג פת"ח, מחמוד עבאס, מוחלש מאוד, ה"נשיא של מתחם המוקטעה ברמאללה בקושי", בעוד חמאס שולט בעזה כולה, מאיים לתפוס את השלטון בגדה, יורה מאות טילים לעבר ישראל,[iii] ואף מתריס כלפי שלטונות מצרים.[iv]

ניתן לייחס תמורה זו לגורמים רבים, אבל יותר מכל יש לציין שבעוד שארגון הפת"ח של יאסר ערפאת היה מוקד להזדהות מצד כל הפלשתינאים למרות ריבוי הדעות שבתוכם, חמאס הוא תנועה מגובשת בעלת השקפת עולם ידועה החותרת להשיג מטרות מוגדרות. שנצר מראה כיצד פעם אחר פעם המשמעת והקו הברור של חמאס גברו על ארגון הפת"ח המושחת וחסר הצורה.

ההרס העצמי של הפלשתינאים, על אף הנטייה להתעלם ממנו, מהווה מקור לדאגה של ממש מבחינת מדיניות החוץ של ארה"ב, בייחוד מאז 1993 כאשר וואשינגטון החליטה להמר על יאסר ערפאת, פת"ח, אש"ף, והרשות הפלשתינאית, מתוך רצון להאמין באפשרות שתמיכת המערב תחולל שינויים מרחיקי לכת, לאמור שתנועה מהפכנית שהיתה בעלת בריתה של בריה"מ במשך תקופה ארוכה תהפוך לסוכן למען ממשל תקין והסטטוס קוו.

גישה זו בנויה על קונספציות מוטעות. עקב תקוה זו לא הוקדשה תשומת לב מספקת לתחרות שהתלהטה והלכה בין פת"ח וחמאס מאז 1987 על תמיכת הרחוב הפלשתינאי. תחרות זו אילצה את פת"ח לא להיתפס כמי שמיקל עם הישראלים אלא כארגון אנטי-ציוני ואגרסיבי לא פחות מן החמאס. מאחר שאש"ף נשא ונתן עם רצף של ממשלות ישראליות והיה חייב להשמיע קולות שינעמו לאזני התקשורת הישראלית והמערבית, הארגון היה צריך לנקוט בפועל בעמדה לוחמנית במיוחד. מעצבי המדיניות האמריקניים (והישראליים) נטו להקל ראש בכך כאילו היה מדובר בתופעה שולית, אך למעשה ההשלכות היו משמעותיות וארוכות טווח; די להזכיר שאחוז הפלשתינאים הנוטים להכיר בישראל כמדינה יהודית נמצא בירידה מאז ימי האופוריה של סוף שנת 1993, עד שכיום כ-20% בלבד בקרב הפלשתינאים מקבלים גישה זו.

שנצר גם מתעד את המחיר ששילמה המדיניות האמריקנית בשל התעלמותה מהפיטנה ("ריב פנימי" בערבית) בין פת"ח לחמאס. בין היתר, התעלמות זו הובילה להערכות מוטעות באשר להלך הרוח בחברה הפלשתינאית לקראת הבחירות בינואר 2006, מה שהביא את וואשינגטון להמשיך ולתמוך בקיומן מתוך ציפייה ורודה שפת"ח, החביב עליהם, יזכה; הנצחון המוחץ של חמאס מול פת"ח בבחירות התקבל בתדהמה. דוגמה נוספת ששנצר מציין היא "הסקירה המינורית בתקשורת השלטת" של הקרבות בין פת"ח לחמאס, עם התוצאה שכיבוש עזה בידי חמאס ביוני הפתיע את ממשל בוש שוב. לסיכום – המופקדים על האינטרסים של ארה"ב לא צפו ולא התכוננו לשני המאורעות שסימנו את עלייתו של חמאס לשלטון, עובדה מביכה ומאלפת כאחד. הבנה כה מועטה של הסוגיות כמעט מבטיחה טעויות קשות בתחום המדיניות.

לאור היקפם ומשמעותם של הפילוגים הפנים-פלשתינאיים, מדוע מתעקשים להתעלם מהם? שנצר בוחר, בתבונה, שלא להתייחס לנושא רגיש זה, אבל מותר לגעת בנקודות שחוקרים מעדיפים בדרך כלל לא לגעת בהן. לדעתי עובדה זו מעידה על כך שמעטים הם האקדמאיים שיש להם ענין כן בפלשתינאים. הם מקדישים תשומת לב מוגזמת לאוכלוסייה קטנה ובלתי חשובה זו מפני שהדבר משמש להם כלי נוח ורב-עוצמה להבאיש את ריחה של ישראל.

ארגונים ששמים להם למטרה לבקר כל פעולה של ישראל[v], קטנה כגדולה, מאמצים כל התמרמרות פלשתינאית ולו הזעיר ביותר. הם מתעדים במסירות ובפירוט רב מגמות דיור ותחבורה בגדה המערבית, הספקת מים וחשמל בעזה, ומכשולים בדרך למקומות מקודשים בירושלים. אלה המבקשים להוציא דיבתה הרעה של ישראל חייבים לקדם את הענין הפלשתינאי עם האשמות בקשר להוצאות להורג בסיטונאות, עינויים, ומניעת שירותי בית חולים – אבל אין לראות בכל אלה דאגה כנה לפלשתינאים. גם אין בכך כדי לתרום להבנת מציאות חייהם של הפלשתינאים.

העובדה שחלק מהמחקר הראשוני לעבודה זו בוצע בהיות המחבר עמית בפורום לענייני המזרח התיכון, מכון המחקר שאני עומד בראשו – בייחוד המחקר על המאבק בין פת"ח לחמאס,[vi] על התקוממויות פלשתינאיות שונות,[vii] ועל הדיכוטומיה בין עזה והגדה המערבית[viii] – מסיבה לי סיפוק רב. דיון זה האחרון, הנדון בהרחבה כאן בפרק 11, מספק סקירה רבת-ערך על ההבדלים הרבים הקיימים, והגדלים כל העת, בין "שני הפלשתינים". על נושא זה כמעט ואין חומר בשפה האנגלית מלבד הכתבים של יונתן שנצר.

מרבית הספרים העוסקים בעימות הערבי-ישראלי ממחזרים חומרים נדושים. חמאס נגד פת "ח מציע ניתוח מקורי בנושא בעל חשיבות רבה.

[i] Asaf Romirowsky and Jonathan Calt Harris, "Arafat Minion as Professor," Washington Times, July 9, 2004.

[ii] For a recent and notable exception, see Hillel Cohen, Army of Shadows: Palestinian Collaboration with Zionism, 1917–1948(Los Angeles: University of California Press, 2008).

[iii] Izz al-Din Al-Qassam Brigades Web site, "In January 2008 Al Qassam Brigades fired 540 rocket and missile and killed two Zionists," February 2, 2008.

[iv] Cable News Network, "'Dozens Hurt' in Gaza Border Clashes," January 27, 2008.

[v] An excellent case study of this phenomenon can be found in Erik R. Nelson and Alan F. H. Wisdom, Human Rights Advocacy in the Mainline Protestant Churches (2000–2003) (Washington, DC: Institute on Religion & Democracy, 2004).

[vi] Jonathan Schanzer, "The Challenge of Hamas to Fatah,"Middle East Quarterly (Spring 2003).

[vii] Jonathan Schanzer, "Palestinian Uprisings Compared,"Middle East Quarterly (Summer 2002).

[viii] Jonathan Schanzer, "A Gaza-West Bank Split? Why the Palestinian Territories Might Become Two Separate States,"Middle East Intelligence Bulletin (July 2001).