עם סיום הבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית, המצביעים בארה"ב יכולים כעת להתמקד בנושאים פוליטיים רציניים. לדוגמה: מהם ההבדלים בגישתם של שני המועמדים המובילים לישראל ונושאים נלווים? ראיונות מקבילים עם העיתונאי ג'פרי גולדברג מהאטלנטיק ששוחח בתחילת חודש מאי עם דמוקרט ברק אובמה ובסוף מאי עם רפובליקני ג'ון מקיין מאפשרים לנו כמה תובנות חשובות.
המועמדים, שנשאלו אותן שאלות, הלכו בכיוונים שונים. אובמה ניצל את הראיון לשכנע את הקוראים בכנות העמדות הפרו-ישראליות ופרו-יהודיות שלו. הוא חזר על תמיכתו בישראל שלוש פעמים: "הרעיון של מדינה יהודית בטוחה הוא רעיון צודק ביסודו, ורעיון הכרחי"; "הצורך לשמר מדינה יהודית בטוחה הוא... רעיון צודק שראוי שיזכה לתמיכה כאן בארה"ב ובעולם כולו"; "במשך כהונתי כנשיא, אתה לא תראה התרופפות כלשהי במחוייבותנו לבטחונה של ישראל".
אובמה המשיך לפרט את תמיכתו בארבעה הקשרים בעלי אופי יהודי.
- התפתחות אישית: "כשאני חושב על הרעיון הציוני, אני נזכר כיצד דעותיי בקשר לישראל עוצבו כנער צעיר – כילד למעשה. היה לי מדריך במחנה קיץ בכיתה ו' שהיה יהודי-אמריקני אבל שהה תקופת מה בישראל".
- קריירה פוליטית: "כשהתחלתי להתארגן, שניים מעמיתיי בשיקאגו היו יהודים, והותקפתי על הקשר הזה. ובכן שכבתי בשוחה יחד עם ידידיי היהודים".
- רעיונות: "אני תמיד מתלוצץ שההתגבשות האינטלקטואלית שלי היתה באמצעות מלומדים וסופרים יהודיים, גם אם לא הייתי מודע לכך בזמנו. בין שמדובר בתיאולוגים, או פיליפ רות שעיצב במידה רבה את הרגישויות שלי, או סופרים פופולריים יותר כגון ליאון יוריס".
- פילוסופיה: "צוות העוזרים שלי מקניטים אותי לפעמים על כך שאני מייסר את עצמי בשאלות מוסריות. אני סבור שלמדתי זאת באופן חלקי מן החשיבה היהודית, שלמעשיך יש תוצאות ושאלה חשובות, ושעלינו לציית לצווים מוסריים".
לעומתו, מקיין לא חש צורך להוכיח את תמיכתו בציונות ואת פועלו הפרו-יהודי. הוא הניח שאלה מובנים מאליהם, וניצל את הראיון להעלות נושאים ממשיים של מדיניות, בפרט האיום האיראני. למשל: כאשר נשאל על צדקת דרכה של הציונות, הוא השיב כי "יש לציין שישראל עברה מלחמות ונסיונות קשים, והיא ממשיכה לאחוז בעקרונות של דמוקרטיה וצדק חברתי וזכויות האזרח". הוא המשיך: "אני סבור שמדינת ישראל ממשיכה לחיות תחת איום ממשי מצד ארגוני טרור, וכן מצד האיראנים הממשיכים כל העת להטיף למחיקתה של ישראל מן המפה". ושוב, באמירה שכוונה לאיראן, מקיין התחייב "לא לאפשר שואה נוספת". הוא דיבר על האיומים להשמיד את ישראל כ"דבר בעל משמעויות גורליות לבטחון הלאומי של ארה"ב" והוא הדגיש שאיראן מממנת ארגוני טרור שמטרתן "להביא להשמדתה של ארה"ב".
הבדל נוסף ביניהם היה בנוגע לחשיבותו של העימות הערבי-ישראלי. אובמה תיאר אותו כ"פצע פתוח" ו"נושא כאוב" המזהם "את כל מדיניות החוץ שלנו". הוא טען, בפרט, שהעובדה שהעימות לא בא על פתרונו "מספקת תירוץ לג'יהאדיסטים אנטי-אמריקניים קיצוניים לפעול באופנים בלתי-נסלחים". כשנתבקש להגיב על דבריו של אובמה, מקיין ביטל מכל וכל את הטענה שהאיסלאם הרדיקלי הוא בעיקר תוצאה של העימות הערבי-ישראלי: "אינני סבור שהעימות הוא פצע. אני סבור שהוא אתגר בטחוני-לאומי". גם אם הנושא הישראלי-פלשתינאי היה בא על פתרונו מחר, הוא המשיך בנחרצות, "היינו ממשיכים לעמוד בפני האיום האדיר של הקיצוניות האיסלאמית הרדיקלית".
ולבסוף, השניים אינם רואים עין בעין בנוגע להשארותם של ישראלים המתגוררים בגדה המערבית. אובמה הדגיש נקודה זו ביחוד, באומרו שאם מספרם ימשיך לעלות "נישאר תקועים באותו מצב שבו אנו תקועים מזה כמה עשורים". מקיין הודה שזו אכן בעיה אך מיהר לעבור לנושא אחר: המדיניות של חמאס להפגיז את שדרות, העיר הישראלית החיה תחת מצור שבה ביקר באופן אישי במרס, ושהוא מדמה למצב בו ארה"ב הייתה מותקפת מצד אחת משכוניתה.
שני הראיונות של גולדברג מבליטים שתי עובדות. ראשית, שמועמדים לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגות הגדולות חייבים לשלם מס שפתיים לעקרון של יחסים קרובים במיוחד עם ישראל, גם אם, כמו במקרה של אובמה, עובדה זו עומדת בסתירה מוחלטת לדעותיהם בעבר. שנית, בעוד מקיין בטוח בעצמו בתחום זה, אובמה מודאג שעליו להתאמץ לזכות בקולות הפרו-ישראליים.
