אם אינך יכול לנקוב בשמו של אויבך, כיצד תוכל להביסו? כפי שרופא חייב לזהות את המחלה בטרם ירפא את החולה, כך חייב אסטרטג לזהות את האויב בטרם ינצח במלחמה. ועדיין אנשי המערב מראים חוסר רצון מוכח לזהות את היריב בעימות שבין ממשלת ארה"ב לבין מה שהיא מכנה בדרכים מגוונות (ובלשון נקייה) "המלחמה העולמית נגד הטרור", ו-"המלחמה הארוכה" או "המאבק הגלובלי נגד קיצוניות אלימה", או אפילו "המאבק הגלובלי למען ביטחון וקידמה".
הביישנות הזאת מתרגמת לחוסר יכולת להגדיר את מטרות המלחמה. שתי הצהרות אמריקאיות רמות דרג מאז סוף 2001 מאפיינות את הערפול וחוסר האפקטיביות של הצהרות הממשלות המערביות. מזכיר ההגנה דונלד ראמספלד הגדיר את הניצחון כיסוד "סביבה שבה נוכל למעשה לממש ולחיות את חירותנו". בניגוד לכך, ג'ורג' בוש הכריז על מטרה צרה, "ההבסה של רשת הטרור הגלובלית" – תהיה אשר תהיה רשת בלתי מוגדרת זאת.
"הבסת הטרור", אכן, נותרה מטרת המלחמה הבסיסית. משתמע מכך כי טרוריסטים הם האויב ופעולות נגד טרור הינן המענה העיקרי.
אך פרשנים מגיעים באופן הולך וגובר למסקנה כי טרור אינו אלא טקטיקה, לא אוייב. בוש הודה למעשה בכך באמצע שנת 2004, בהכירו כי "שגינו בשמה של המלחמה בטרור". במקום זאת הוא קרא למלחמה "מאבק נגד קיצונים אידיאולוגיים שאינם מאמינים בחברה חופשית במקרה שהם משתמשים בטרור כנשק על מנת לנסות לזעזע את מצפון העולם החופשי".
שנה מאוחר יותר, לאחר אירועי ההפצצות של ה7 ביולי ברכבת התחתית של לונדון, ראש הממשלה הבריטי, טוני בלייר קידם את הדיון על ידי תיאור האויב כ"אידיאולוגיה דתית, מגמה בתוך הדת האיסלמית הנפוצה ברחבי העולם". בקרבה למועד זה, בוש עצמו השתמש במונח "קיצוניות איסלמית", "ג'יהאדיזם מיליטנטי", ו"איסלמו-פאשיזם". אולם מילים אלו עוררו ביקורת רבה והוא נסוג מהן.
באמצע שנת 2007, בוש חזר לדבר על "המאבק הגדול נגד הקיצוניות שפועלת כעת ברחבי המזרח התיכון". וזה המצב כעת , סוכנויות הממשל האמריקאי מתבקשות להתייחס לאויב במונחים מעורפלים כגון "כת המוות", "דמויי-כת", "כתות קנאיות", ו"קנאים אלימים".
עובדתית, לאויב יש שם מדויק ותמציתי: איסלמיזם, גרסה אוטופית קיצונית של האיסלם. מוסלמים התומכים באידיאולוגיה הטוטליטרית המבוססת והנרחבת הזאת מנסים ליצור סדר עולמי אסלמי המתבסס באופן מלא על חוקי האיסלם (שריעה).
משהוגדר, התגובה הנדרשת הופכת לברורה. היא בעלת שתי פנים: לנצח את האיסלמיסטים ולסייע למוסלמים לפתח צורה חלופית של איסלם. ובאופן בלתי מקרי, גישה זאת מקבילה באופן כללי למה שביצעו בנות הברית כלפי שתי התנועות האוטופיות הרדיקליות הקודמות, הפאשיזם והקומוניזם.
בתחילה המטלה של הבסת האויב האידאולוגי. כפי שהיו הדברים בשנת 1945 כך ב1991, המטרה חייבת להיות לדחוק לשוליים ולהחליש את התנועה האידיאולוגית האחידה והאגרסיבית, עד אשר היא לא תהווה מוקד משיכה לחסידיה ולא תציב איום שיכול לזעזע את העולם. הניצחון במלחמת העולם השנייה שהושג בדם, פלדה, ופצצות אטום, מציע מודל אחד של ניצחון, המלחמה הקרה, עם ההרתעה שלה, מורכבותה, וההתמוטטות הכמעט-שקטה בסופה, מציעה מודל אחר לגמרי.
ניצחון נגד האיסלמיזם ידרוש, כנראה, לעשות שימוש בניסיון משני האירועים ולערבבם לכדי תבשיל חדש של מלחמה קונבנציונאלית, מלחמה בטרור, מלחמת תעמולה ואסטרטגיות רבות נוספות. בצד אחד מאמץ מלחמתי הוביל להפלת ממשלת הטאליבן באפגניסטן; מן הצד השני היא דורשת לדחות את האיסלמיסטים החוקיים הפועלים בחסות מערכת החינוך, הדת, התקשורת, המשפט והזירות הפוליטיות.
המטרה השנייה כוללת סיוע למוסלמים המתנגדים למטרות האיסלמיסטיות ומבקשים להציע חלופה לשחיתות המוסלמית על ידי יישוב דרכי האיסלם עם המיטב שבנוהגים המודרניים. אולם מוסלמים אלו חלשים, בהיותם רק אינדיבידואלים בודדים אשר רק החלו את העבודה הקשה של מחקר, תקשורת, ארגון, מימון והנעה.
על מנת לעשות כל זאת באופן יעיל ומהיר יותר, זקוקים מתונים אלו עידוד וחסות מטעם הלא-מוסלמים. אף על פי שהם אינם מרשימים בהווה, מתונים אלו בלבד, בעזרת תמיכה מערבית, מחזיקים את הפוטנציאל לאיסלם מודרני, ועימו לחיסול האיום של האיסלם.
בניתוח הסופי, האיסלמיזם מציג שני אתגרים מרכזיים למערב: להתבטא בכנות ולשאוף לניצחון. אף אחד מהם אינו טבוע באדם המודרני, הנוטה להעדיף תקינות פוליטית ויישוב סכסוכים, או אפילו פייסנות. אולם לאחר שנתגבר על משוכות אלו, משמעותה של החולשה האובייקטיבית של האויב האיסלמיסטי במונחי חימוש, כלכלה, ומשאבים היא שניתן להביסו בקלות.
