חמש שנים לקמפוס וואץ'

מה הושג על ידי קמפוס וואץ' – מיזם שמטרתו לבקר ולשפר את לימודי המזרח התיכון בארה"ב וקנדה – מאז החל לפעול לפני חמש שנים בדיוק ב-2002?

יחד עם ארגונים נוספים השותפים לדעה –איגוד החוקרים הלאומי, מרכז החירות על שם דייויד הורוביץ, הנשיונאל ריוויו, ומוסד מנהטן – קמפוס וואץ' בוחן מה שפרופסורים אומרים ועושים, ועל ידי כך הוא מבקר את הסטטוס קוו באקדמיה.

הרעיון לבקר פרופסורים הוא מהפכני יותר ממה שניתן לחשוב, וזאת לאור העובדה שעד כה אקדמאיים זכו לחסינות בפני אותה ביקורת ציבורית לה זוכים פוליטיקאים, אילי הון, שחקנים וספורטאים. מי בדיוק היה אמור לבקר אותם? סטודנטים כובשים את דעותיהם כדי להגן על הקריירה; עמיתים נמנעים מלמתוח ביקורת אחד על שני שמא ישיבו להם כגמולם; ולאזרחים מן השורה חסרות היכולת והכשירות כדי לשפוט בענינים אקדמיים אסוטריים. כתוצאה מכך אקדמאים זוכים מזה שנים רבות למעמד מיוחד במינו בו אינם נדרשים לתת דין וחשבון על מעשיהם.

אם קמפוס וואץ', בראשותו של ווינפילד מאיירס, אכן הצליח לשים קץ לחיי החסיניות האקדמיים האלה על ידי חשיפת "הכשלון של לימודי המזרח התיכון באמריקה", כפי שהגדיר זאת מרטין קרמר מהמוסד למדיניות במזרח התיכון בוואשינגטון, אין זה אלא שלדעתנו העבודה של המומחים בתחום זה חשובה מדי מכדי שתהיה חסינה בפני הביקורת. אנחנו תמיד שם כדי להזכיר להם שאמירות מופרכות היוצאות מפיהם עלולות להופיע כמטרה ללעג ב"ציטוט החודש" שלנו, או אפילו להוות מקור לצרות בבואם לקבל קביעות או בהתמודדות על משרה חדשה.

אקדמאיים המבוקרים על ידי קמפוס וואץ' מגיבים בדרך כלל בהטחת שמות גנאי בארגון, בלגלוג על מטרותיו, ועל ידי כך שמציגים את עצמם כקורבנות. מטרתם היא להציג את עבודתנו כבלתי לגיטימית. למרבה הפלא, איני זוכר שום מקרה בו הטענות של קמפוס וואץ', המוצגות בסגנון מינורי והמלוות בתיעוד מדוקדק, זכו למענה רציני וממשי. מתברר שיש מי שלא לוקח ברצינות יתירה את השוק החפשי של הדעות.

המומחים לעניני המזרח התיכון מודים שהמצב החדש שנוצר על ידי קמפוס וואץ' זעזע את עולמם המסוגר. הוכחה ססגונית לכך מגיעה בצורה של תצהירים בו הם קובלים על כך שהם חיים בפחד מפני קמפוס וואץ'. דוגמה נוספת היא קביעתה של מרים קוק מאוניברסיטת דיוק ש"קמפוס וואץ' הוא הסוס הטרויאני שלוחמיו משנים כבר היום את חוקי המשחק לא רק בלימודי המזרח התיכון אלא בעולם האוניברסיטאי בארה"ב בכלל". וברוח חיובית יותר, הועד לאנטרופולוגיה במזרח התיכון פרסם בתחילת 2007 חוברת העוסקת באחראיות מקצועית בה יש קריאה ליישם צעדים שונים שקמפוס וואץ' מקדם אותם מזמן.

ועם זאת, בעיות היסוד בתחום נשארו: טעויות אנליטיות, עירוב של פוליטיקה ולימודים אקדמיים, חוסר סובלנות כלפי דעות שונות, אפולוגטיקה וניצול לרעה של כח השררה כלפי סטודנטים. בראש סדר העדיפויות של קמפוס וואץ' עומד הצורך להביא לכך שמגוון רחב של דעות יושמע בקמפוסים כדי שמספרם של המומחים הפרו-אמריקניים – המהווים כיום לא יותר מ-5% מכלל המומחים למזרח התיכון – יגיע לשוויון עם האנטי-אמריקניים. יש לכך שתי משמעויות.

• מסתבר שכבר לא ניתן לצפות מפרופסורים לעסוק במחקר ובהוראה בצורה אובייקטיבית. צריך מי שידאג לאזן את התמונה על ידי השמעת עמדות חלופיות. מציאות זו, שיש בה משום הודאה כי האידיאל של אובייקטיביות התפורר ואינו, אמנם מצערת, אך חייבים להתרגל אליה.

• אין מונופול לאנטי-אמריקנים בתחום האינטליגנציה והמיומנויות – יש ויש להם כמעט-מונופול על השליטה במוסדות ההשכלה הגבוהה. ה-5% הנ"ל אין פירושם ש-19 מתוך כל 20 ההיסטוריונים, המומחים למדעי המדינה, הכלכלנים, הסוציולוגים, האנטרופולוגים, המומחים לספרות ושפות וכו' המבריקים ביותר הם אנטי-אמריקניים – רק שסיעה זו, מאז סוף שנות ה-60, השתלטה כמעט לחלוטין על הפקולטות שלהם.

כשם שלספינה גדולה דרוש זמן לשנות כיוון, כך גם האוניברסיטה הנשלטת בידי פרופסורים בעלי קביעות. הקביעות אינה רק מספקת בטחון תעסוקתי למשך עשרות שנים – היא גם יוצרת מציאות בה פרופסורים אינם רגישים כלל ועיקר לדרישות השוק ולרצונותיהם של סטודנטים, תורמים ובעלי ענין אחרים.

זה אמנם יקח זמן, אך יש מקום לאופטימיות בקשר ללימודי המזרח התיכון, תחום שעבר טלטלה עזה בעקבות הזוועות של 9/11. אירוע זה הביא לעלייה ממשית במספר הנרשמים ללימודים אלה, וגם משך סוג חדש של סטודנט לתחום, קיצוני פחות בדעותיו הפוליטיות, ושאפתני יותר בתחום הציבורי. ככל שחבורה פוסט-9/11 זו עושה את דרכה בשבילי הממסד, אפשר לצפות לשיפור של ממש.

קמפוס וואץ' יקבל אותם בברכה. ועם המזל יאיר לו פנים, קמפוס וואץ' ישיג את מטרותיו ויוכל לסגור את שעריו.