נניח שקיים פיקוד איסלאמיסטי מרכזי – ושאתה האיסטרטג הראשי שלו, ותפקידך הוא להפיץ את השאריע, החוק האיסלאמי, בכל האמצעים העומדים לרשותך, כאשר מטרתך הסופית הקמתה של כליפות עולמית. מה תייעץ לעמיתיך בעקבות המרד בן שמונת הימים ב'מסגד האדום' באיסלאמבאד, בירת פקיסטאן?
מסתבר שלאחר סקירת המאמצים האיסלאמיסטיים במשך ששת העשורים האחרונים, תגיע למסקנה שלפניך שלוש אופציות עיקריות: לתפוס את השלטון, לפעול בתוך המסגרות הקיימות, או שילוב של השניים.
ישנן כמה וכמה דרכים הפתוחות בפני האיסלאמיסטים במאבקם לתפוס את השלטון. (דבריי כאן מבוססים על "Waiting for the Other Shoe to Drop: How Inevitable is an Islamist Future?" מאת קמרון בראון).
- מהפכה, כלומר התקוממות עממית רחבת-היקף: זו הצליחה רק באיראן ב-1978-79 משום לשם כך דרושים תנאים מאוד מסויימים.
- תפיסת השלטון באמצעות הפיכה: זו הצליחה רק בסודאן ב-1989 משום ששליטים יודעים בדרך כלל כיצד לשמור על עצמם.
- מלחמת אזרחים: זו נחלה הצלחה רק באפגניסטאן ב-1996 משום שמדינות חזקות ואכזריות בדרך כלל מדכאות מרידות (כפי שקרה באלג'יריה, במצרים ובסוריה).
- טרור: מעולם לא הצליח, ומסתבר שלעולם לא יצליח; הטרור יכול אמנם לגרום להרס רב, אבל אינו מפיל משטרים. האם באמת סביר לדמיין עם שלם המרים את הדגל הלבן ונכנע לאיומים של טרוריסטים? זה לא קרה בעקבות ההתנקשות בחייו של אנוואר סדאת במצרים ב-1981, וגם לא בעקבות ההתקפות של ה-11 בספטמבר 2001, ואף לא בעקבות הפיגועים במדריד ב-2004.
האיסטרטג הפיקח אמור להסיק מהסקירה הנ"ל שככלל נסיונות הפיכה אינם מסתיימים בנצחון. לעומת זאת, ההיסטוריה הקרובה מלמדת ששיטת הפעולה בתוך המסגרות הקיימות הינה בעלת סיכויים טובים יותר – ראה לדוגמה את הנצחונות של האיסלאמיסטים בבחירות באלג'יריה (1992), בבנגלאדש (2001), בתורכיה (2002), ובעיראק (2005). מאידך, לשיטה זו, כפי שדוגמאות אלו מלמדות, ישנן גם מגבלות. הטכניקה הטובה ביותר היא שילוב של השניים: קודם כל לרכך את האויב באמצעים חוקיים, ואז לתפוס את השלטון בכח הזרוע. דוגמה מאלפת להצלחת השיטה הדו-שלבית היא הרש"פ (2006) – ראשית חמאס זכה בבחירות, ולאחר מכן התמרדו. דוגמה נוספת, אם כי שונה מאוד, אירעה לאחרונה בפקיסטאן.
המתחם הענק של 'המסגד האדום', הידוע גם בשם 'לאל מיסג'אד', הממוקם בקרב מוסדות השלטון של פקיסטאן, יכול להתפאר בקשרים שבינו לאליטה של המשטר. במתחם ישנן שתי 'מדראסות' ענקיות, אחת לגברים ואחת לנשים. למרות הקשרים עם המיטיבים עימם, תלמידים מתוך המדראסות, לבושי בורקות ונושאי רובי קלאצ'ניקוב, התנגשו עם המשטרה בינואר 2007 כדי למנוע מהם להרוס מבנה בלתי-חוקי.
באפריל, עבדול ראשיד גאזי, סגנו של האימאם של מסגד הענק, הודיע על החלת חוק השאריע "בשטחים שבשליטתנו" והקים בית דין איסלאמי שהחל לפרסם צוים ופסקי דין שהתחרו באלו של הממשלה.
המסגד החל לשגר אלפים מבין תלמידי המדראסות לפעול כמעין משטרת מוסר באיסלאמבאד כדי לאכוף משטר נוסח הטליבאן, במטרה להביא להרחבתו של משטר זה למדינה כולה. התלמידים סגרו מספרות, השתלטו על ספריית ילדים, בזזו חנויות למוזיקה ווידיאו, תקפו בתים שלפי הטענה שימשו בתי בושת ועינו נשים שלפי הטענה ניהלו אותם בתים. הם אף חטפו קציני משטרה.
הנהגת המסגד האדום איימה בפיגועי התאבדות במידה וממשלתו של פרבז מושראף תנסה לשים קץ לנסיונם להקים מובלעת ריבונית כביכול. כוחות הבטחון אכן שמרו מרחק. תיקו זה נמשך כששה חדשים עד ה-3 ביולי, כאשר תלמידים מן המסגד, חלקם חמושים ורעולי פנים, הסתערו על מחסום משטרתי, זרעו הרס במשרדי ממשלה סמוכים, והציתו מכוניות – מבצע שגרם ל-16 הרוגים.
התנגשות זו עם הממשלה נועדה להביא לידי הפיכה, לא פחות, וכפי שסגנו של האימאם הכריז ב-7 ביולי: "אנו איתנים באמונתנו באלוהים שדמנו יוביל למהפכה [איסלאמית]". לאור איומים אלו, הממשלה פתחה במתקפה על מתחם הענק ב-10 ביולי. במבצע שארך 36 שעות נתגלו מחסנים מלאים באפודי תופת, מקלעים, בקבוקי תבערה, ר.פי.ג'יים, מוקשים נגד טנקים – ומכתבים עם הוראות מאת הנהגת אל-קאייעדה.
מר מושראף הגדיר את המתחם "מבצר שהוכן למלחמה". בסך הכל, ההתקוממות גבתה, באופן ישיר, יותר ממאה הרוגים.
ידוע זה מכבר שמסגדים משמשים בסיסים להסתה לאלימות, לתכנון פעולות, ולאיחסון נשק. אבל שמסגד ישמש בסיס לנסיון הפיכה – זה כבר חידוש. תקדים המסגד האדום מספק טקטיקה נועזת נוספת לאיסלאמיסטים, ויש להניח שינסו זאת שוב – בפרט אם הפרשה, שזיעזעה את המדינה, תצליח להוריד את מר מושראף מן השלטון.
מעתה, האיסטרטג הדמיוני שלנו יכול להפעיל טקטיקה נוספת כדי להגיע לשלטון.
