לנווט בתוככי הזרמים המתפצלים של הפוליטיקה של גולים ממולדתם לעולם אינו פשוט, ובפרט כשמדובר בקבוצת הנגדה האיראנית הידועה בשם המוג'הדין א-חאלק (MEK), כלומר המוג'הדין העממי של איראן. ניתן לומר שהמשטר במדינת הנפט הסוררת שהמוג'הדין מתנגד לו מטיל את אמיתו על מחצית העולם המערבי ומפתה את המחצית השנייה, ושיש מי שרואה ב-MEK כת מרקסיסתית-איסלאמית שאבד עליה הכלח.
מכשולים אלו אינם מונעים מה-MEK מלהתריע שהאיסלאמיזם הוא האיום העולמי החדש, מלספק מודיעין חשוב למערב – בקשר לתוכנית הגרעין של איראן, למשל – מלהטיל את אימתו על המשטר בטהראן, ומלארגן אירועים גדולים נגד המשטר.
צפיתי באירוע שכזה בשבוע שעבר באולם גדול מחוץ לפריז, כש-20,000 איראנים מכל העולם התכנסו כדי לשמוע מוזיקה מן המולדת, לנופף בדגלים ולהקשיב לנאומים מפי תומכים שאינם איראנים – יש לציין במיוחד את חבר בית הנבחרים האמריקני בוב פילנר, דמוקרט מקליפורניה, וראש ממשלת אלג'יריה לשעבר סיד אחמד גוזאלי. לאחר מכן, הקהל שמע סקירה בת 85 דקות על מצב-הדברים מפי מנהיג ה-MEK מרייאם רג'אבי.
יצאתי משם עם מספר תובנות. ראשית, ההפקה המקצועית מאוד נוסח אמריקה – בלונים וסרטים מוצנחים מן התקרה, הגעת המנהיגה בשיירה מרשימה ומתוקשרת – היתה מכוונת קודם כל אל קהל השוהה מחוץ לאולם, בעיקר באיראן.
שנית, היו שתי מטרות לאירוע: להזכיר לאיראנים שקיימת חלופה לתיאוקרטיה של היום, ולהפעיל לחצים על האיחוד האירופי להסיר את ה-MEK מרשימת ארגוני הטרור שלה. בשביל הקהל האיראני, הקטע המוזקלי כלל עלמות-חמד בלבוש מערבי (נועז, מבחינתם). בשביל הקהל האירופאי, נכלל ההמנון של המחתרת הצרפתית ממלחמת העולם השנייה, "Le chant des partisans", דבר שבפירוש משך תשומת לב.
שלישית, בניתוח המעמיק של רג'אבי לא הוזכרו לא ארה"ב ולא ישראל, דבר מאוד יוצא דופן כשמדובר בנאום חשוב העוסק בעניני המזרח התיכון. בדבריה אף לא נשמע רמז לקונספוירציות, שינוי מרענן בפוליטיקה האיראנית.
ולבסוף, אין עוד קבוצת נגדה בעולם המסוגלת להרים אירוע מרשים ועוצמתי שכזה כפי שעשה ה-MEK, עם אלפי אוהדים, רבים מהם צעירים, ורשימה של אחמי"ם.
בכל אלה, יחד עם התגובה הכמעט-היסטרית של המולות כלפי ה-MEK, יש כדי ללמד שארגון זה מהווה כלי רציני להפעלת פחדים ולחצים על איראן.
למרבה הצער, המערב אינו יכול כרגע לשתף פעולה עם ה-MEK בשל החלטה של ממשל קלינטון משנת 1997, החלטה שנתקבלה גם על ידי האיחוד האירופי כעבור חמש שנים, לעשות ויתור למנהיגות האיראנית ולהכריז על הארגון כארגון טרוריסטי ולהשוות אותו לארגונים כמו אל-קאיעדה, חמאס וחיזבאללה. פאולו קסאקה, חבר בפרלמנט האירופי מטעם פורטוגל, מציין כי "ידוע שמנהיגים משני צידי האטלנטי הודו בפירוש שהארגון הוכנס לרשימת ארגוני הטרור של ארה"ב רק כדי למצוא חן בעיני המשטר האיראני".
אך מזה עשרות שנים ה-MEK אינו מסכן לא אמריקנים ולא אירופים. לעומת זאת הוא בהחלט מאיים על המשטר המרושע, שוחר המלחמות והתיאוקרטי בטהראן. התועלת של ה-MEK למערב משתקף ביחס האמביבלנטי ומליאת-הסתירות של הממשל האמריקני בעשור האחרון. דוגמה משעשעת היתה מכתבו הנוקב של קולין פאוול, מזכיר המדינה, באוקטובר 2003, למזכיר ההגנה דאז דונלד רמספלד, בו ביקש להזכיר לו כי יש להתייחס ל-3,800 לוחמי ה-MEK במחנה אשראף בעיראק כאל שבויים ולא כאל בעלי ברית.
אך לא יהיה מקום להשתעשע כאשר הנוכחות האמריקנית בעיראק תחל להתקפל ואלפי חברים ב-MEK, נטולי נשק, יישארו מאחור ויהיו נתונים לחסדי המשטר הפרו-טהראני בבגדאד. השעה אמנם מאוחרת, אך ממשל בוש חייב לנקוט בשלושת הצעדים הבאים. ראשית, לשחרר את חברי ה-MEK ממחנה אשראף באופן מסודר והומני. שנית, להסיר את הארגון מרשימת ארגוני הטרור, בכדי לאפשר לו להיאבק נגד הרפובליקה האיסלאמית של איראן. שלישית, לנצל את הפחד של המשטר באיראן מפני ה-MEK.
כפי שפטריק קלאוסון ואני הצענו לפני למעלה מארבע שנים, "כדי להרתיע את המולות מצעדים לוחמניים (תמיכה בפעולות טרור נגד חיילי היחדה בעיראק, ייצור נשק גרעיני), דומה שיהיה זה צעד יעיל מאוד לאיים במפגשים של ארה"ב עם ה-MEK או בהענקת סיוע למסעו נגד המשטר".
זו נשארה עצה טובה, אבל אין לנו עוד ארבע שנים.
