בעלי ברית בחפירות המלחמה הקרה בדרך כלל, אך לא תמיד, עדיין פועלים בתיאום נגד האיסלאם הרדיקלי.
קחו את שאלת המפתח: מי מבין המוסלמים הינם בצד של האויב, ומי מהם בצדנו? עם יוצאים מן הכלל, הימין מתרחק מאיסלאמיסטים בלתי-אלימים, בו בזמן שהשמאל מקבל אותם כידידים. השמרנים מקבלים כמתונים רק את המוסלמים המתנגדים באופן פעיל למטרה האיסלאמיסטית להשליט את השאריעה (החוק האיסלאמי) בכל העולם; העובדה שארגונים מוסלמיים, או מוסלמים כיחידים, מגנים את הטרור בפיהם או פועלים דרך המערכת, אינה הופכת אותם, לדעתם, למתונים או נורמטיביים, ואף לא לשותפים ראויים לממשלות, לתקשורת או לאקדמיה.
לעומת זאת, ליברלים נוטים להבחין בין איסלאמיסטים אלימים שהם נלחמים בהם, לבין פוליטיים, שאותם הם מוכנים לקבל. הממשל האמריקני, מאז נאומו של אדווארד דג'רג'יאן במרידיאן האוס לפני חמש עשרה שנים, אימץ את הגישה של השמאל ועובד עם איסלאמיסטים בלתי-אלימים.
הרי לכם מספר דוגמאות לחלוקה זו של ימין/שמאל: ראש עיריית ניו יורק רודי ג'וליאני סירב לקבל המחאה מאת איש העסקים הסעודי אל-ואליד בין טלאל, בעוד שראש עיריית לונדון קן ליבינגסטון חיבק, פשוטו כמשמעו, את הוגה הדעות האיסלאמיסטי יוסוף אל-קאראדאווי. פרד תומפסון הרפובליקני מגנה את המועצה ליחסים אמריקניים-איסלאמיים על כך שלעיתים קרובות נדמה שהיא "נמצאת יותר בצד של אויבינו מאשר בצדנו", בעוד המנהיגה הדמוקרטית ננסי פלוסי נפגשה עם הקבוצה באווירה חמימה.
אבל ישנם גם יוצאים מן הכלל: רוברט לייקן ממרכז ניקסון מעודד משא ומתן עם האחים המוסלמיים, בעוד הסנטורית הדמוקרטית, ברברה בוקסר, ביטלה החלטה להעניק פרס ל-CAIR.
אני פעיל בצד השמרני של הדיון, ואף חיברתי רשימה של שאלות כדי להבחין בין מתונים לקיצוניים. אני משווה איסלאמיסטים בלתי-אלימים לקומוניסטים צרפתים, שפעלו דרך השיטה הדמוקרטית להשיג את מטרותיו הטוטאליטריות של סטאלין.
גם איני מתבייש לתקוף ארגונים הממומנים בכספי משלמי המסים המזהים איסלאמיסטים שומרי חוק כמתונים. כחבר במועצה של המוסד האמריקני לשלום, למשל, תקפתי את ההנהגה הרפובליקנית של המוסד על מתן חסות לאירוע בשותפות עם המרכז ללימודי האיסלאם והדמוקרטיה (CSID). בדומה לכך, גיניתי (למגינת ליבי, מכיון שהוא פעל גדולות ונצורות בתחומים אחרים) את קארל גרשמן, נשיא הקרן הלאומית לדמוקרטיה (NED), על "התעקשותו השגויה לקיים יחסים עם האויב" ולממן את ה-CSID.
שאלת ה-CSID מטרידה אותי במיוחד, מאחר ומדובר במוסד איסלאמיסטי התלוי באופן ייחודי בחסות ממשלת ארה"ב; ב2004 העיתונאי החוקר יואל מובריי בדק ומצא שכ90% מתקציב הCSID בא מכיסו של משלם המיסים האמריקני.
בחודש החולף, יהושע מורבצ'יק הגדיר את ביקורתי על גרשמן "בלתי-שקולה", במאמר באתר של המגזין קומנטרי בשם "פייפס נגד גרשמן". זה אינו מפתיע אותי כלל, מאחר ולשניים רקע דומה – שניהם באים מרקע שהושפע מדעות של שכטמן, שניהם שימשו כנשיא הליגה של הסוציאליסטים הצעירים , שניהם לחמו בהצטיינות במלחמה הקרה – ושניהם הינם חובבנים בכל הקשור לאיסלאמיזם.
הערכתו של מורבצ'יק את CSID מבוססת על התבוננותו בכנס שבו השתתף ב2006, שהוא מצא כ"תערובת מעניינת" משום שהשתתפו בו ליברלים, תומכי-איסלאמיסטים, ואיסלאמיסטים. הוא מסביר:
אני שותף לחשדנותו של פייפס כשמדובר באיסלאמיסטים הטוענים שהם מאמינים בדמוקרטיה. אך אינני מצפה ממוסלמים דמוקרטיים באמת ובתמים להחרים איסלאמיסטים המכנים את עצמם דמוקרטים. אני אכן מצפה מהם שיתווכחו איתם. וזה בדיוק מה שקורה בכנס של ה-CSID... ה-CSID נראה בעיניי בדיוק כזירה שבו "מתונים" התעמתו עם איסלאמיסטים. מה טעם יש בלהחרים דבר כזה ולכנותו "קיום יחסים עם האויב"?
מורבצ'יק קיבל מענה לשאלתו ממנהיגים אינטלקטואלים מוסלמיים מתונים באמת, הקשורים למרכז לפלורליזם איסלאמי (CIP) בצורה של הודעה משותפת, "בעניין דניאל פייפס והמרכז ללימודי האיסלאם והדמוקרטיה". מבין שבעת החתומים: קמאל סילאיי מאוניברסיטת אינדיאנה, סטיבן סוליימאן שווארץ מ-CIP, סאלים מנסור מהאוניברסיטה של מערב אונטריו, וחליל מוחמד מאוניברסיטת קליפורניה בסן דיאגו – כולם מוסלמים המתמחים באיסלאם.
הם מציינים כי לגרשמן ודומיו "אין כל מומחיות כפרשנים של האיסלאם. הם אינם מוצאים את הידיים ואת הרגליים כשמדובר במוסלמים". בבורותו, הם טוענים, גרשמן יצר ב-NED "שיטה המתגמלת מוסלמים רדיקליים כל עוד אינם עוסקים במעשי אלימות באופן סדיר ובמיוחד אם הם תומכים בהליכי בחירות". הבעיה ב-NED היא שהקרן מגדירה מודרניות פשוט כהצבעה בבחירות; הגדרה זו מטשטשת את "השאלות הדתיות העיקריות המשמשות בסיס לרדיקליזם האיסלאמיסטי".
בנוגע למורבצ'יק, בדומה לגרשמן, הוא "מתעלם מהרבה צדדים בתמורה המתרחשת בעולם האיסלאמי, שבו ההתמודדות עם הרדיקליות הינה הנושא העכשווי המרכזי."
בהודעתם המשותפת הם מכנים את ה-CSID "מקלט לחלק מהחברים הדוחים ביותר של 'השדולה הוואהבית' באמריקה", כגון ג'אמאל ברזינג'י, אנטוני ט' סליבן, לואיי סאפי, ואבדולוואהאב אלקבסי. השבעה מציינים ש"חלקנו השתתפנו באירועים של CSID בעבר, אך הפסקנו כאשר הסתבר שמטרתם היתה רק להסוות רדיקלים כמתונים".
בהתייחסם לביקורתי כלפי CSID, הקבוצה מ-CIP כותבת:
פייפס מותח קו ביחס לקיצוניים, ומסרב לעבור אותו. הוא מבין, כפי שאנחנו מבינים, שעד שהם יוותרו על האידאולוגיה שלהם, חזונם בדבר השלטה "דמוקרטית" של מדינה איסלאמית נשאר מסוכן. מבחינה מסוימת דבר זה אף מסוכן יותר מהג'יהאד האלים של אל-קאעידה, משום שהוא מרדים את העולם המערבי. העובדה שNED מממנים את ה-CSID מוכיחה שאינם יודעים למתוח קו כזה.
ה-CIP חוזר על הטיעון העיקרי שלי:
ייתכן שישנם כאלה שמתרגשים לשמוע כי האחים המוסלמיים ויתרו על האלימות במצרים, אם כי לא בישראל. אנחנו לא מסתפקים בהבטחות כאלה. אנחנו לא בוטחים בהם. גם דניאל פייפס אינו מסתפק בהבטחות כאלה; גם הוא אינו בוטח בהם. וזה העיקר; כל השאר אינו חשוב.
מסקנתם חד-משמעית:
דניאל פייפס אינו מוסלמי. אך בדומה לנו, הוא הביט בפרצופיהם של הקיצונים האיסלאמיסטיים וראה את הסכנה שהם מהווים עבור העולם. הוא גם זיהה את המתונים האמיתיים, ומבקש להרים את קרנם בדיונים המתקיימים בעולם המערבי. בנקודה זו, אנחנו תומכים בו בביקורתו כלפי ה-NED וה-CSID.
קארל גרשמן, יהושע מורבצ'יק, ואנכי הננו שותפים במאבק הגדול, אך אנו חלוקים בשאלה מהו איסלאמיזם חוקי. לעומת זאת, קמאל סילאיי, סטיבן סוליימאן שווארץ, סאלים מנסור, חליל מוחמד ועוד רבים – מומחים בענייני איסלאם וגם בעלי ברית – שותפים לדעתי.
כשמדובר באיסלאמיזם, האם לא ראוי יותר שגרשמן ומורבצ'יק יהיו קצת פחות בטוחים בשיפוטם ותקיפים בפסיקתם? שמא הם – והשמרנים האחרים המתייחסים לאיסלאמיסטים בסלחנות – צריכים להאט, וללמוד ממי שלמדו, לימדו, וכתבו בנושא זה במשך עשורים?
