עם שמונה פיצוצים ועוד שלושה נסיונות פיצוץ בתוך שלושה חדשים, צרפת מתייסרת עם הבעיות של הטרור, האיסלאם הפונדמנטליסטי, ואלג'יריה. בביקור בצרפת לאחרונה, בפריז ובריוויארה, היתה הזדמנות לכותב שורות אלה להתמקד במימד המזרח-תיכוני של החיים בצרפת. דומה כי מה שקורה שם יפתיע את רוב האמריקנים.
בעיות. האוכלוסייה המוסלמית של צרפת מונה כשלושה מיליונים, כמחציתם אזרחים. הנוכחות האיסלאמית בצרפת הינה הגדולה במערב אירופה, במונחים מוחלטים ובאופן יחסי כאחד. מתוכם, כ-90% הינם בעלי מוצא צפון אפריקני (אלג'יריה בעיקר, וגם מורוקו ותוניסיה). בנוסף לכך, צרפת סובלת בצורה קשה מאוד ממספר בעיות.
(1) המוסלמים חיים ביחד בצורה מרוכזת במה שהצרפתים מכנים "הפרוורים של האיסלאם". מצד אחד, עובדה זו מצביעה על שוני אופייני לאירופה בהשוואה לארה"ב: בעוד שכאן העשירים ומעמד הביניים כמעט ועזבו את העיר כליל לטובת הפרוורים (כדי לחיות בתנאים מרווחים יותר), בצרפת וכן ברוב ארצות אירופה, האוכלוסייה האמידה בחרה להישאר בעיר (מתוך רצון לנסוע פחות). עובדה זו דחקה את אוכלוסיית המהגרים ועניים אחרים ל"פרוורים" עלובים בפריפריה של הערים. במקרה של צרפת במיוחד, המוסלמים נוטים לחיות בבידוד משאר חלקי האוכלוסייה, וכך הם יוצרים תת-תרבות והתמרמרויות משלהם.
(2) האוכלוסייה המוסלמית עסוקה בפשיעה, ברוב המקרים פשיעה המלווה באלימות, הרבה מעבר לחלקה היחסי באוכלוסייה הכללית. כנופיות נוער מוסלמיות שאינן שונות כל כך מהכנופיות בערים האמריקניות, נוהגות, למשל, בדומה למקבילים שלהם, להתנגש עם מכונית גנובה בחלון הראווה של חנות יוקרה, לדחוף הצידה את בעל החנות הנדהם, ולהסתלק עם השלל. הדברים כבר הגיעו לידי כך שהצרפתים חשים מאויימים על ידי הערבים ללא סיבה ברורה. למשל – הבית בו התארחתי בריוויארה מעסיק שלושה גננים: נביל, עלי ומוסטאפה. למרות שאחד מהם הוכיח את עצמו כלא-יוצלח, בעלי הבית אינם מעיזים לפטרו בשל החשש שהוא יתנכל להם. כששאלתי אותם אם ידוע להם על אלימיות במקרים אחרים של פיטורין, הם השיבו בשלילה – פשוט היתה להם תחושה רעה. במילים אחרות: מאחורי המראה האידילי של ה'קוט דאזור', מסתתרים פחדים עזים.
(3) מעשי טרור המבוצעים בידי מוסלמים קורים לעיתים קרובות יותר מבמקומות אחרים. התפרצות אלימות שכזאת אירעה ב-1986; והיתה התפרצות נוספת לפני שלושה חדשים, לרבות התקפות על תחנת רכבת-תחתית הומה מאדם ועל בית ספר יהודי. הטרור הביא לא רק למצוד ענק אחר המחבלים (שהסתיים בקרב-יריות בו נהרג מי שהיה ככל הנראה מנהיג המפגעים) אלא גם מערך שלם של צעדים ביטחוניים. פחי אשפה ציבוריים בצרפת נאטמו (למנוע הטמנת חומרי נפץ בתוכם), והמבקשים לעלות על מטוס חייבים לעבור מכלול של מחסומים פיזיים ומנהליים. המשטרה פורסת מחסומי פתע בדרכים, מה שגורם לפקקים. האנשים שעימם דיברתי הסכימו כמעט פה אחד שאזרחי צרפת, הידועים ביחסם הבעייתי כלפי כל סמכות, קיבלו הטרדות אלו ללא תלונה. וזאת, כולם הסכימו, מעידה על כך שהציבור מכיר בעובדה שהמדינה חייבת להתגונן.
עתידה של המדינה. מעבר לבעיות הנ"ל, חלק מהצרפתים חוששים שעצם מהותה של מדינתם עומדת לדיון. עיתונאי בכיר בפריז אמר לי שלדעתו יתכן שצרפת תשתנה במאה השנים הבאות עד כדי היותה מדינה ערבית ומוסלמית. כיצד? הוא הצביע על שתי מגמות עיקריות, הדמוגרפית והפוליטית. הצרפתים, כמו כמעט כל עם מודרני, אינם מקיימים את רמת האוכלוסייה של עצמם, בעוד לצפון-אפריקנים הקרובים אליהם שיעור ילודה מן הגבוהים בעולם. עם הזמן, הוא טוען, ובאופן בלתי-נמנע, הצפון-אפריקנים ימלאו את החלל הריק בצרפת.
שנית, קיים ענין של כח-רצון. כמדינה פוסט-נוצרית, הוא סבור שלצרפתים אין כח-רצון מספיק כדי לעמוד נגד רצונותיהם החזקים של המהגרים המוסלמיים. ככל שאוכלוסייה זו תגדל ותיעשה מתוחכמת יותר, הוא חוזה את סופה של התרבות הצרפתית כאפשרות ממשית שתביא לשינוי כיוון יסודי במדינה.
כשפניתי לאנשים אחרים לשמוע את חוות דעתם על תחזית מדהימה זו, גיליתי שאם אמנם אף אחד אחר לא היה מוכן לומר את הדברים באופן כה בוטה כפי שאמרם העיתונאי הנ"ל, גם לא היה מי שיחלוק עליו לחלוטין. מתברר שקיימת הסכמה רחבה שאם דבר לא ישתנה, האוכלוסייה הצרפתית המסורתית, בטווח הארוך, לא תצליח להשתלט על אוכלוסיית המהגרים. ואין צריך לומר שאפשרות זו מדאיגה לא מעט צרפתים.
