הנסיונות העוברים על התיכון הערבי של ברוקלין

סימן שאלה תלוי ועומד בקשר לפתיחתו של בית-ספר תיכוני דובר-ערבית בניו יורק, האקדמיה הבינלאומית על שם קליל ג'יבראן (אבק"ג).

העובדה שהנושא עדיין נדון היא מפתיעה. מלבד התנגדויות מספר – כותבי מאמרי המערכת של הניו יורק סאן, בעלת טור שם אליסיה קולון, צוות החוקרים של ביילה רבינוביץ ווויליאם א' מאייר, בנוסף למאמרי והבלוג שלי בנושא זה –בית הספר זוכה לתמיכה בלתי-נלאית. קרן ביל ומלינדה גייטס תומך בו כספית. משרד ראש העיר, הליגה נגד השמצה, ופדרציית המורים המאוחדת מדברים בזכותו. בעיתונים שונים – ניו יורק טיימז, ניו יורק דיילי ניוז, ברוקלין דיילי איגל, ואינטרנשיונל הרלד טריבון – משתדלים לפגוע באמינותם של אלה מאיתנו המתנגדים למוסד, לרבות נסיונות לעוות את טיעונינו.

אפילו הורים שהפגינו נגד שיכונו של אבק"ג בבתי ספר שילדיהם לומדים בהם אינם מתייחסים לצוות או לתוכנית הלימודים. הם מתרכזים בבעיות מסוג אחר: חסר בכיתות לימוד, ועירוב תלמידים מבוגרים יותר עם תלמידים צעירים. כפי שהתבטא אחד ההורים: "אין לנו בעיה עם מהות בית הספר. הבעיה שלנו היא החסר בכיתות במקום".

התנגדויות מסוג זה מצד הורים הביאו את משרד החינוך לבטל את התוכניות לשכן את אבק"ג בבית ספר יסודי בברוקלין. בסוף החליטו על מיקום זמני לשנתיים הבאות, ודובר המשרד קבע בפסקנות: "לא מדובר בהחלטה לא-סופית. בית הספר יפתח את שעריו במקום זה בספטמבר".

עם זאת, עתידו של בית הספר אינו מובטח. ראשית, בהתקרב סוף שנת הלימודים 2006-2007 רוב תלמידי כיתה ה' אמורים לדעת כבר היכן הם ילמדו בשנה הבאה – ואף על פי כן, למרות שכמה משפחות התעניינו באבק"ג, טרם נרשם ולו תלמיד אחד.

שנית, העובדה שמשרד החינוך ככל הנראה הורה למנהליו להימנע משיחות עם העיתונות בקשר לאבק"ג מלמדת על אוירה של מצור.

שלישית, העובדה שכל שנים עשר חברי מועצת בית הספר קשורים למוסדות דתיים מאשרת לכאורה את החששות שמדובר בבית ספר בעל אוריינטציה דתית.

רביעית, לכל שלושת חברי מועצת בית הספר המוסלמים יש קשרים לאיסלאמיזם שאינם עולים בקנה אחד עם מוסד הממומן מקופת הציבור. חאליד לאטיף, האימאם של אוניברסיטת ניו יורק, איים באזני נשיא האוניברסיטה שאם אכן יתקיים אירוע של סטודנטים שבו יוצגו הקריקטורות שהתפרסמו בדנמרק, "אין לזלזל" במה "שעלול לקרות בעקבות הצגה שכזו". אל-חאג' טאליב עבדור-ראשיד הינו חבר ב"ועדה הארצית למען שחרור אימאם ג'אמיל עבדוללה אל-אמין" (אל-אמין הורשע ברצח שוטר). שאמסי (או סייאמסי) עלי הוא מנהלו של מדראסה בקווינז שבו תוכנית הלימודים מתרכזת כמעט באופן בלעדי על שינון בעל פה של פסוקים מתוך הקוראן – דבר שיתכן שעומד בסתירה לחוקי החינוך של המדינה.

ולבסוף, נראה שההורים לא יירגעו גם אם בעיות כמו צפיפות והבדלי גיל בין התלמידים תבואנה על פתרונן: למרות הצהרותיהם הפומביות, העובדות מלמדות שהתנגדותם האמיתית לאבק"ג נובעת מהחשש מפני הקו החינוכי של בית הספר הכולל תמיכה בפאן-ערביזם ובאיסלאם הרדיקלי.

• מדוע הורים בניו יורק לא פצו את פיהם כשהוקמו בתי ספר המלמדים סינית, קריאול, צרפתית, גרמנית, יפנית, רוסית וספרדית, אך כעת ההורים בשני בתי ספר שונים מתנגדים לאבק"ג?

• הטיעון בדבר הצפיפות אינו משכנע: למבנה השני יש 680 מקומות מיותרים, הרבה מעבר ל-60 המקומות הנדרשים לבית הספר החדש בשנה הראשונה. גם אם מספר התלמידים בשנה השנייה יוכפל עדיין יהיה די מקום והותר.

• מנהלי בית הספר מבטיחים שיונהגו סידורי ביטחון מיוחדים בבית הספר אבק"ג. יש בכך משום הודאה שלהורים חששות של ממש בשל הוראת השפה הערבית.

• לפעמים הורים מדברים בגילוי לב, ולא מתוך קו יחצנ"י מוסכם. קטיה ליף, למשל, דבירה על חששה מפני "בית ספר דתי-תרבותי" ו"ילדות לובשי בורקות". (העובדה שכעבור כמה ימים היא פירסמה מכתב מבולבל משהו בו התנצלה על האמירה המתייחסת ל"ילדות לובשי בורקות" רק משמשת הוכחה לכך שההורים אינם חשים חופשיים לדבר גלויות).

• הלבשת התנגדויות למוסדות איסלאמיים בלבוש של בעיות טכניות כמו צפיפות, עומסי תנועה, וחנייה הפכה תופעה מוכרת. השתתפתי בהכנתו של דו"ח בשנת 1991 בו הצבעתי על כמה דוגמאות של מגמה זו בארה"ב ובאירופה, ומאז הדבר הפך ענין שבשיגרה.

העובדה היא שלמוסדות איסלאמיים, בין שמדובר בבתי ספר או במסגדים, אכן יש היסטוריה של קיצוניות ואף אלימות. לדאגות יש על מה לסמוך וצריך להעלות את הדברים לדיון פומבי. המפקח על בתי ספר יואל קליין כבר הבטיח ש"במידה ויתברר שבית ספר [ציבורי] כלשהו הפך בית ספר דתי" הוא יסגור אותו. הוא הוסיף כי הוא לא יסכים ל"בית ספר פוליטי בעל סדר יום פוליטי".

ניתן לכתוב לו ב: JKlein@schools.nyc.gov כדי להשמיע חששותיכם מאופיו הדתי והפוליטי של אבק"ג.