האנטישמיות מחליפה צורה

בעיני רבים, האנטישמיות היא תופעה קבועה ובלתי-משתנית. אך לאמיתו של דבר, השינאה הכפייתית כלפי היהודים הינה מציאות היסטורית בת אלפי שנים הפושטת צורה ולובשת צורה עד ימינו.

ההתפתחויות בעקבות מלחמת עולם השנייה והשואה אירעו בקצב מוגבר במיוחד, ומבשרות תמורות של ממש. הרי לכם ארבעת התמורות העיקריות:

• מימין לשמאל: במשך מאות שנים, האנטישמיות היתה סימן ההיכר של הימין, והופיעה רק לעיתים רחוקות בשמאל. הדוגמה האולטימטיבית לכך היא העובדה שבעוד האימה של סטאלין מפני היהודים היתה משנית למטרותיו השטניות, היא היותה עיקר העיקרים בתוכניותיו של היטלר. עד לפני עשור מצב זה נשאר בעיקרון על כנו. אך בשנים האחרונות אנו עדים להיערכות מחודשת בקצב מהיר והיקף רחב: הזרם המרכזי של הימין מגלה יותר ויותר אהדה ליהודים ולישראל, ואילו יריביהם בשמאל מגלים יותר ויותר קרירות ועוינות.

• מנוצרי למוסלמי: הנוצרים היו אלה שפיתחו את הדימויים המסורתיים של האנטישמיות (כגון חמדנות ושאיפה לשליטה עולמית), ומבחינה היסטורית הנוצרים הרגו ביהודים יותר מאחרים. פעמים רבות התוצאה היתה, איפוא, בריחתם של היהודים מארצות הנוצרות לארצות האיסלאם. ב-1945 המצב השתנה באופן חד. הנוצרים השלימו עם היהודים, ואילו המוסלמים אימצו הן את עולם המושגים והן את הרצחנות המסורתיים של הנוצרים. כיום אנטישמיות ממוסדת היא ענין מוסלמי מובהק. אחת התוצאות היא זרם-הגירה הפוך של יהודים הבורחים מארצות האיסלאם לארצות הנוצרות.

• מדתי לחילוני: מה שהתחיל כדחיית הדת היהודית התפתח במשך מאות שנים לנטייה כללית נגד מה הגזע היהודי כביכול, (וכך אנחנו ממשיכים להשתמש במונח האבסורדי 'אנטישמיות'), ולאחרונה פשט צורה שוב ולבש צורה חדשה: האנטי-ציונות, שינאת המדינה היהודית. ניתן לעמוד על עוצמתה ושכיחותה של נטייה חדשה זו מתוך סקר מדהים שהתפרסם ב-2003 לפיו האירופאים רואים בישראל את האיום העיקרי על שלום העולם.

• בלילה וחיבור של האנטישמיות והאנטי-אמריקניות: היהודים והאמריקנים, ישראל וארה"ב – בעיני רבים בעולם שני אלה היו לאחדים, כך שדעה קדומה אחת מביאה את השנייה בעקבותיה. לשני אלה מכנה משותף בסיסי: בעלי דעות אלה אינם פתוחים לטיעונים רציונליים, ומסתבר שיש לראות בהם מין הפרעה פסיכולוגית ולא עמדה פוליטית מסתורית.

אם נתייחס לכל אלה כמכלול, דומה שאפשר להגיע למספר תובנות בקשר לעתידם הלא-בטוח של שלושת הקהילות היהודיות העיקריות.

ישראל נצבת מול הסכנה הגדולה והקיצונית ביותר. היא מוקפת אויבים שבמשך שנות דור ערכו מסע שעיקרו הפיכת היהודים לתת-בני-אדם, בדומה לגרמניה הנאצית של שנות ה-1930. בשני המקרים, ממשלות עסקו במסע שיטתי שתכליתו לצייר את השכן היהודי כחית-טרף שניתן להשתלט עליה רק על ידי השמדתה. בגרמניה הנאצית השקפה זו הביאה למחנות המות; כיום, יתכן, ואני מדגיש, יתכן – איני קובע שכך יהיה – שהיא תבשיל במטר של פצצות גרעיניות על ישראל, אפשרות שאחד ממנהיגי איראן החזקים הרהר בה בקול רם. ופירושו של דבר הוא שואה שנייה, שוב של שישה מיליוני יהודים.

יהדות אירופה היא הבא בתור מבחינת הסכנות לקיומה, אם כי במישורים שיגרתיים יותר: הבדידות הפוליטית והחברתית, פגיעות בנפש וברכוש בידי איסלאמיסטים, קיצונים פלאשתיניים וחמומי-מוח מסוגים אחרים, והתחושה הגוברת והולכת שליהודים אין עתיד ביבשת ההיא. תתכן הגירה המונית בעתיד הקרוב, בדומה להגירת היהודים ההמונית מתוך הארצות המוסלמיות בעקבות מלחמת העולם השנייה; כתוצאה מהגירה זו האוכלוסייה היהודית בארצות האיסלאם צנחה מכמליון ב-1948 ל-60,000 כיום.

ולבסוף ארה"ב: יתכן שיהודי ארה"ב אינם מודעים לכך שמזה שישים שנה הם חיו באחת מתורי הזהב של העם היהודי – יש מי שיאמר שתור זה עולה על אלה של אנדלוסיה, אראגון, גרמניה, הונגריה, ליטה ופראג. אך כיום, יהודי ארה"ב ניצבים מול אוירה ורוחות בחיים האמריקניים הדומות לאלה הנראות באירופה, אם כי בצורה מרוככת יותר – ובמיוחד עליית האיסלאמיזם הנהנית מתמיכה מפנקת של השמאל. אי לכך, תור הזהב של יהדות ארה"ב מסתיים. עד כה יהודי אמריקה יכלו להרשות לעצמם להיות מודאגים מנושאים כגון נישואי-תערובת, בני דתם בעולם כולו, תפילה בבתי הספר והפלות; מעתה, אם התהליכים המתרחשים כעת ימשיכו במסלולם, הם יצטרכו להפנות את תשומת הלב לנושאים כמו בטחון אישי, הידחקות לשוליים, ושאר הסממנים המתגלים כבר היום באירופה.

בהתקרב ימי הזכרון לנצחון בעלות הברית באירופה ובאסיה במלחמה העולם השנייה, מתברר שהבעיות שנקברו במשרפות של אושוויץ ובירקנאו קמו לתחייה ומגלות יותר ויותר סימני חיים.

טור זה מבוסס על הרצאה שנישאה באוניברסיטת מונאש במלבורן, אוסטרליה.