כבר ב-1998 כתב ד"ר דניאל פייפס (במהדורה האירופית של ה'וול סטריט ג'ורנל') כי המוסלמים הקיצוניים מצויים במלחמה עם אמריקה לא בגלל מה שאמריקה עשתה, אלא משום שהם תופסים את עצמם כמובילי מאבק ארוך טווח נגד ערכי המערב. פייפס, העוסק זה כשלושה וחצי עשורים בחקר האסלאם, הוא מנהל 'פורום המזרח התיכון' - מכון למחקרים אסטרטגיים בפילדלפיה, ומאחוריו 12 ספרים, ביניהם ארבעה בנושא האסלאם. בשנת 2003 הוא מונה על ידי הנשיא בוש לחבר במועצת מנהלי 'המכון לשלום' של ארה"ב.
לטענת פייפס, אשר שנים לפני ה-11 בספטמבר הזהיר מפני האיום האלים על ביטחונה של ארה"ב הנשקף מן האסלאם הלוחמני, יתכן שה'מגה-אירועים' של השנים האחרונות יובילו לתקופה פחות מזהרת ליהודי אמריקה.
דמעות התנין המוסלמי
'תור הזהב' של יהדות אמריקה החל בשנת 1950, עם תום תקופת המגבלות החברתיות שהיו נהוגות באוניברסיטאות, בבנקים, בעסקים ובמועדונים. נראה כי תקופה זו מגיעה אל קיצה עם הגידול באוכלוסייה המוסלמית בארצות-הברית. בקהילה זו יש גורמים משמעותיים שרואים ביהדות אמריקה את האויב העיקרי. הם תופסים את היהודים כמי שאחראים לכישלון האסלאמי. כדי לנטרל תפיסה זו, על הקהילה היהודית לפתח הבנה רבה יותר להלך החשיבה המוסלמי, במיוחד של הגופים היותר קיצוניים, התומכים במאבק מיליטנטי, והידועים כאסלאמיסטים.
"מוסלמים קיצוניים רבים בארה"ב נקטו בשנים האחרונות אלימות שכוונה באופן ייחודי נגד יהודים", אומר פייפס. "דוגמה אחת היתה נהג מונית לבנוני שיצא לרחוב ב-1994, אחרי הרצח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, לחפש יהודים כדי לרצוח. בסופו של דבר הוא ירה לעבר מכונית מסחרית בגשר ברוקלין, שהיתה מלאה בבחורי ישיבה, ורצח אחד מהם".
העוינות המוסלמית אינה מצטמצמת לגבולות ארה"ב. כבר ב-1992 כתב פייפס כי מבחינתם של יהודי העולם, "האנטישמיות המוסלמית הולכת וגוברת ככל שאוכלוסיית המוסלמים במערב ממשיכה לגדול". עתה הוא מוסיף: "אי-נכונותו של האיחוד האירופי להתעמת עם דפוס העוינות האנטי-יהודית הצומח מהדת המוסלמית, מהתקשורת וממוסדות החינוך, היא בת עשרות שנים. כל הסימנים מצביעים על כך שאין לצפות מהאירופים לאומץ הדרוש כדי להתמודד עם בעיה זו באופן ראוי ומספק. אולי הם מצפים ליציאה המונית של היהודים מאירופה כפי שהיתה לפני חמישים שנה ממדינות ערב".
פייפס מסביר מה צריכים יהודים ואחרים להבין לגבי ההתפתחויות בקהילה המוסלמית האמריקנית: "רבים מהמהגרים המוסלמים נבדלים משאר המהגרים לקבוצותיהם. הקהילה האמריקנית אינה מסוגלת לצרף אליה חלקים גדולים מקבוצה זו. ברוב המקומות בעולם, האסלאם המתון אינו חסין מפני הקיצוניים. כתוצאה מכך, על ארה"ב להתעמת איתם. המוסלמים בארה"ב התקדמו יפה מאוד בחיים. הצגתם על ידי קבוצות מוסלמיות שונות כמגזר הסובל מדיכוי, הינה מופרכת. ובכל זאת, תפיסה שקרית זו הביאה את הנשיא קלינטון להצהיר בתחילתה של שנת 2000 כי המוסלמים האמריקנים נתונים להפלייה ולחוסר סובלנות. באותה שנה העביר הסנט החלטה המגנה הפלייה והטרדה של מוסלמים.
במאמר שפרסם פייפס בשנת 2000 תחת הכותרת "האם המוסלמים האמריקנים מועלים כקורבן?" (בכתב העת 'קומנטרי'), הוא מסביר כי במונחים סוציו-אקונומיים לא יכולה להיות להם כל טענה נגד אמריקה. הם מתגאים בכך שהם ממוקמים גבוה מאוד בסולם ההשכלה, יותר מכל קבוצה אחרת במדינה - 52 אחוזים מתוכם מחזיקים בתארים אקדמיים, ופירוש הדבר הוא שהם מועסקים במקצועות יוקרתיים ומשתלמים מבחינה כספית. המהגרים המוסלמים מתרכזים במקצועות חופשיים כמו רפואה, הנדסה, יזמות עסקיות, עם משכורות שמעל לממוצע הלאומי. בשנת 2000 עמד ממוצע ההכנסה בקרבם על 69 אלף דולר לשנה. המגזינים המוסלמיים מלאים בפרסומות לבתים ולמכוניות מפוארות, ולתכשיטים משובחים. לא מעט מקוראיהם חוו את סיפור סינדרלה הקלאסי בגירסת המהגר. במאמר מונה פייפס כמה אילי עסקים ידועים בקהילה המוסלמית, ומביא מדבריהם של אנשי הקהילה: "מוסלמים אמריקנים אומרים בגאווה שהם הקהילה המוסלמית העשירה ביותר בתבל, והם צודקים".
פייפס מציין שגם התקשורת מתייחסת אליהם באופן חיובי, ושהמסגדים מתקבלים בברכה בקהילות אמריקניות ואפילו זוכים לכך שלא-מוסלמים תורמים לבנייתם. למרות העובדה שתוכן התפילות המוסלמיות אינו תואם את המנהגים האמריקנים, מפעלים רבים מנסים להתאים את עצמם לאוכלוסייה זו. על פי סקר שנערך בשנת 2000, 66 אחוזים מן המוסלמים האמריקנים מסכימים עם הטענה שהחברה האמריקנית מתייחסת לדת המוסלמית בכבוד.
"מאמצי המוסלמים להתקבל בחברה האמריקנית אינם קשים במיוחד", הוא אומר, "שכן האמריקנים הנאורים עושים מאמצים גדולים כדי להבין את האסלאם ולתאר את המוסלמים באופן חיובי. כתוצאה מרגשות אשם על דעות קדומות, בנוסף למגמה של רב-תרבותיות, מצטרפות קבוצות יהודיות ונוצריות למאבק כנגד אותן דעות קדומות". כך למשל, עורכי דין לא-מוסלמים מספקים הגנה לנאשמים מוסלמים ומוסדות לא-מוסלמים מרימים תרומות למימון ההגנה.
סתימת פיות אקדמית
המוסלמים הקיצוניים, ה"אסלאמיסטים", מוגדרים על ידי פייפס ככאלה המאמינים שהאסלאם הוא הפיתרון לכל הבעיות. "באמריקה", הוא מסביר, "אסלאמיסט הוא אדם שמבקש להחליף את החוקה בקוראן. זוהי תנועה טוטליטרית אשר רב המשותף בינה לבין הפאשיזם והמרקסיזם-לניניזם". על פי הערכתו, כ10-15- אחוז מן המוסלמים בעולם הם אסלאמיסטים, דהיינו, יותר ממאה מיליון אנשים. שיעורם של אלה מבין המוסלמים האמריקנים - זהה.
הוא מנבא: "יהיו התקפות נוספות של אסלאמיסטים על אמריקה. אני אומר זאת בוודאות, משום שסימנים כה רבים מצביעים לאותו כיוון. התקפות אלה יעוררו את האנשים. אני מצפה לתהליך שאותו אני מכנה 'חינוך על ידי רצח'. אני מצפה שיותר ויותר אמריקנים יתחילו לדאוג. מצד שני, אינני מצפה לשמוע התבטאויות בנוסח: 'בעבר הייתי מודאג מהאיום האסלאמי אך לא עוד'. ככל שיהיו יותר התקפות, כך ההערכה של האזרחים תהפוך ריאליסטית יותר ויותר.
"היות שהאסלאמיסטים מסוכנים, יש לנקוט נגדם שיטות שונות מאלה שארה"ב נוהגת לנקוט נגד מתנגדיה. אולם, רוב הציבור האמריקני אינו מוכן לדון בנושאים אלה. אם מישהו מעלה את הנושא, הוא מואשם במקארתיזם. אופן הצהרת המלחמה האסלאמית הוא התפתחות שלא זכתה לתשומת לב מספקת. בעבר דבר זה היה נחשב עניין צבאי, אך מאז מלחמת העולם השנייה עברה ובטלה גישה זו, ויחד עימה גם המנגנון המשפטי שבעבר היה נכנס לפעולה. כשהנשיא בוש אומר כי אנו במלחמה, זוהי הצהרה פוליטית ולא משפטית.
"המודעות לקיומו של האסלאם המיליטנטי הולכת וגוברת, לא רק מזה המתפתח בהרי אפגניסטן אלא גם זה שבתוך החברה האמריקנית. עוד לא היה כדבר הזה בהיסטוריה של ארצנו, שכן ארה"ב מעולם לא התעמתה באופן רציני עם הפאשיזם או עם הקומוניזם במדינה גופא, כפי שקרה באירופה. אמריקנים מעולם לא חוו סכנה ממקור אידיאולוגי דומה לזה של האסלאמיסטים.
"ההתמקדות באל-קאעדה היא פספוס כפול. ראשית, זהו ארגון גג יותר מאשר ארגון פעולה. שנית, זהו ארגון זה הוא בבחינת סימפטום לגישה עמוקה הרבה יותר. המפתח הוא האידיאולוגיה ולא הארגון. האידיאולוגיה היא מקור העוצמה ולא תוצאה של תנאים סוציו-אקונומיים. את הבעיה הזאת לא ניתן לפתור על ידי סוג של תוכנית מרשל, לדוגמה. גם לא ניתן להשוות אסלאם לוחמני עם מגזרים כלשהו בנצרות, ביהדות או בדת ההינדית. דתות אלו אינן בהן קבוצות בעלות אידיאולוגיה אוטופית טוטליטרית החותרות להגמוניה עולמית. למעשה, אסלאם לוחמני דומה לפאשיזם ולקומוניזם יותר מאשר לכל תנועה דתית.
"כל מה שעלינו לעשות עתה הוא להכין את עצמנו לגרוע מכל. לא צחות הלשון וכושר ההבחנה הביאו את צ'רצ'יל לראשות ממשלת בריטניה, אלא נפילתה של צרפת. כך, מי שמזהירים מפני סכנת האסלאם הלוחמני, יצטרכו להירתם למלאכה אם יקרה אסון מסוג נפילת צרפת. השמרנים הפכו לעמוד השדרה של המודעות למהות שמייצגת ארה"ב, לתפקידה, ולמשמעות של היות אמריקני. בעוד היהודים מיקמו עצמם, מסורתית, בצד הליברלי של המפה הפוליטית, רבים מהם הופכים עתה יותר שמרנים. יחד עם זאת, דמוקרטים מתונים זזים שמאלה, כפי שמציין דניס פרגר, וקשה היום להבחין בין שמאלן לליברל. בשמאל יש הרבה יהודים שהינם חלק מן המגמה הזאת. הם רואים בארה"ב מדינה נוכלת, דוחים תגובות של הפעלת כוח, קוראים לגבולות פתוחים ובאופן כללי מזלזלים בארצם שלהם".
פייפס רואה התפתחויות מדאיגות גם במוסדות האקדמיים: "האקדמיה ממעיטה לדון בנושאי מפתח ומגבילה את החופש לחילופי דעות יותר מאשר התקשורת, הממשל, המכונים למחקרים אסטרטגיים והתאגידים. לעתים היא מתגלה כערמומית יותר מבריוני רחוב. באקדמיה שומרים על חזות אדיבה, אולם לעתים מתגלה פרצוף חוסר הסובלנות האמיתי שלהם". דוגמה לך היתה כאשר 'מיני-אינתיפאדה' מנעה מראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו לשאת דברים באוניברסיטת קונקורדיה במונטריאול. גם פייפס עצמו חווה חוויה דומה בקנדה, בינואר 2003, כשאיגוד הסטודנטים המזרח-תיכונים באוניברסיטת יורק שבטורונטו, כמעט שהצליח לבטל את הרצאתו בנושא 'המחסום לשלום במזרח התיכון'. לבסוף החליט נשיא האוניברסיטה לאפשר לפייפס להרצות בחלק ממגרש הכדורסל, אשר הופרד על ידי מחיצת מסך. חלקים גדולים מהקמפוס נחסמו - ליתר ביטחון, ולפני ההרצאה הזהיר שוטר קנדי את פייפס כי הצהרות פומביות מסוימות, דוגמת קריאה לרצח עם, גוררות בעונש כבד של מאסר ארוך שנים. בהרצאה הורשו להשתתף רק סטודנטים, ואלה נדרשו להסדיר את כרטיסי הכניסה מבעוד יום.
"הניסיון לסתום את פי מאשר את זהותו של המקור הספציפי ליחס העוין לחופש הדיבור", כתב פייפס בעיתון הקנדי 'נשיונל פוסט'. "הם באים בקביעות ובאופן מיוחד מקרב השמאל הקיצוני, האסלאמיסטים והפעילים האנטי-ישראלים... ביקורי באוניברסיטת יורק מאשר, אם היה צורך בהוכחה נוספת, שהאוניברסיטאות הצפון אמריקניות הפכו ל'אי של דיכוי בים של חופש'". ובאיזו כותרת הכתיר העיתון את הדברים? "רשות הדיבור לאיש אקדמיה פרו-ישראלי באוניברסיטת יורק".
חוויה דומה עבר פייפס בתחילת שנת 2004 באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, לשם הוזמן על ידי ועד הפעולה למען ישראל כדי לשאת דברים. עשרות סטודנטים מוסלמים קיצוניים ניסו למנוע ממנו לדבר וצעקו לעברו 'גזען' ו'ציוני'. פייפס נאלץ להפסיק את דבריו מספר פעמים, תוך שהוא מציין את התנהגותם הבלתי דמוקרטית ואת העובדה שהוא נזקק לשמירה צמודה רק בעת שהוא מרצה באוניברסיטאות.
"האוניברסיטאות נתונות לאחיזת השמאל במדינות רבות זה זמן רב. אמנם ביפן, למשל, סטודנטים רבים מבלים בהן את שנותיהם הפרועות ולבסוף יוצאים ממוסדים, ובכלל, השפעתן על החברה היא מועטה - אולם בארה"ב הגישות השמאליות הצומחות באוניברסיטאות אכן מחלחלות לתוך החברה. במוסדות אקדמיים מספרים לסטודנטים שהבעיה עם המוסלמים הלוחמניים אינה קשורה לאסלאם, ודבר זה מקשה על העימות עם האסלאם הרדיקלי. 'קמפוס וואטש' (משקיפי הקמפוס), אשר נוסד על ידי הפורום למזרח התיכון בשנת 2002, הוקם כדי לחשוף מוסדות אקדמיים המאשימים אותנו בטרור, המתנצלים בפני האסלאם הלוחמני והקוראים להשמיד את ישראל. מעקב הקמפוס מבקש להפנות את תשומת הלב למה שמומחי המזרחנות אומרים וכותבים".
סדר אסלאמי חדש בארה"ב
פייפס מביע צער על מיעוטם של הקולות המתונים באסלאם. אלה לרוב מאוימים, לא מאורגנים ומבודדים. הוא מאמין שיש להשמיד את האסלאם המיליטנטי ולהותיר את אוהדיו בשוליים, כמו את אוהדי הפאשיזם והקומוניזם. זהו תהליך שעשוי להימשך מספר עשורים. חלק מהמאמצים יש להפנות לסיוע לאלה המבקשים לפתח גרסה מתונה ואנטי-אסלאמיסטית של האסלאם.
יש תקדימים היסטוריים רבים למקומיים מתונים שלא יכלו לעמוד כנגד הקיצוניים הטוטליטריים. הגרמנים המתונים לא הצליחו להילחם נגד הנאציזם. כל שנותר להם הוא לרשת את הישגי בעלות הברית בכיבוש גרמניה ובהכחדת המשטר הנאצי. דבר דומה קרה באפגניסטן: הברית הצפונית לא יכלה לגבור כאשר אמריקה גירשה את הטאליבן.
אולם, יש מקום להתפתחויות חיוביות גם בעולם האסלאמי. איראן, לדוגמה, השכילה לשנות את מדיניותה ולקדם משטר מתון. משטר זה לא התפתח כראוי מבחינה כלכלית, עקב השפעת האסלאם המיליטנטי במשך 25 שנה. אך אין זה בלתי מתקבל על הדעת שבזמן כלשהו בעתיד תוכל איראן להיות בעלת ברית של אמריקה יותר מאשר צרפת. "האירופים", אומר פייפס, "עם שיעור הילודה הנמוך שלהם, הביאו מהגרים רבים ממדינות אסלאמיות. הסימנים מראים שאירופה הופכת בהדרגה לחלק מהעולם המוסלמי. חלקים מסוימים בצרפת סגורים בפני המשטרה, ועידוד לכריתת איברים התגלה באיטליה. גרמניה אוכפת מספר היבטים של החוק האסלאמי ורצח על 'כבוד המשפחה' מתחולל שוב ושוב בסקנדינביה".
לדעת פייפס, נראה שהנצרות והאסלאם נמצאים במסלול התנגשות, ומתחרים על העוצמה ועל ממירי דת. כאשר הוא מטיף לג'יהאד, האסלאם הוא תוקפני. משמעות הג'יהאד היא הרחבת השטחים הנשלטים על ידי מוסלמים על חשבון שליטתם של אחרים בהם. הרחבת שטחי השליטה היא עניין מרכזי באסלאם.
הג'יהאד בן זמננו הוא המקור העיקרי לטרור, והוא מהווה השראה למסע אלים בכל רחבי העולם. קבוצות ג'יהאד הן שרצחו את נשיא מצרים אנואר סאדאת ב-1981, הן שטבחו עשרות אלפים נוצרים באינדונזיה ואולי שני מיליון נוצרים ואנימיסטים בסודן, והן שמהוות את גורם האלימות בקשמיר ובישראל.
למרות העימותים הללו, האסלאם אינו נמצא כעת בתנופתו הגדולה. בעולם הרחב הנצרות ממשיכה לצמוח באותו קצב כמו האסלאם. הנצרות היא לא רק הדת השלטת באירופה ובצפון אמריקה, אלא בעלת מרכזים חזקים באפריקה, בדרום אמריקה ובאסיה.
באשר להתפתחויות העתידיות, אומר ד"ר דניאל פייפס: "למרבה הצער, יהיה על ארה"ב להטות שכם ולשאת בנטל גם בחלקים נוספים של העולם, כפי שעשתה באפגניסטן ובעיראק, מפני שאין אחרים המבקשים לעשות זאת. זה יכול להיות אסון אם נלך בעקבות אירופה עם השנאה העצמית והחולשה. לארה"ב אין ברירה אלא להוביל את המדינות הדמוקרטיות להתנערות ממדיניות של פיוס. משמעות הדבר היא, שהאיבה המופנית כיום בעיקר כלפי ארה"ב תמשיך לגבור".
הוא מסכם באזהרה: "כשמישהו אומר דברים כאלה עליו להיות בטוח שאין הוא מקדים את זמנו יותר מדי. אחד המאמרים שכתבתי ואשר שמורים במחשב שלי מלפני ה-11 בספטמבר, התפרסם לאחר האירוע תחת הכותרת 'הסכנה מבפנים: האסלאם המיליטנטי באמריקה'. במאמר זה קבעתי שרוב הקהילות המוסלמיות המאורגנות באמריקה נשלטות בידי קיצונים, דבר העולה בקנה אחד עם מטרת האסלאמיסטים להפוך את ארה"ב למדינה אסלאמית.
"ציטטתי מוסלמי מתון אחד בשם מוחמד הישאם קבני, מאחד הארגונים המוסלמיים הקטנים יחסית. הוא אמר שהקיצוניים שולטים ביותר מ-80 אחוז מהמסגדים באמריקה. הכוונה היא לא רק למסגדים אלא גם לבתי ספר, תנועות נוער, מרכזים קהילתיים, ארגונים פוליטיים, איגודים מקצועיים וחברות מסחריות, אשר נוטים לאמץ את ההשקפה העוינת כלפי הסדר הקיים באמריקה ואשר תומכים בהחלפתו בסדר אסלאמי. אם מאמר זה היה מתפרסם לפני ה-11 בספטמבר הוא היה נחשב לבלתי רלוונטי במוזרותו".
במאמר, שאותו כאמור נמנע פייפס מלפרסם מוקדם יותר, הוא כתב: "האוכלוסייה המוסלמית בארץ הזאת שונה מקבוצות אחרות, משום שהיא כוללת בתוכה מסה מוצקה של אנשים, הרבה יותר גדולה מאנשיו של אוסמה בן-לאדן, אשר חולקת עם החוטפים המתאבדים שנאה גדולה נגד ארה"ב ותשוקה עזה להפוך אותה לאומה החיה תחת פיקוחו של האסלאם המיליטנטי. גם אם אין הם אחראים ישירות לזוועות ה-11 בספטמבר, הם מטפחים תוכניות לגבי הארץ הזאת אשר מצדיקות הפניית תשומת לב רבה, רצינית ודחופה".
ראיון זה לקוח מספרו של ד"ר מנפרד גרסטנפלד 'האתגר של יהדות אמריקה: עם הפנים למאה ה-21' (שם זמני), העומד לצאת לאור כחלק מפרויקט "יהודים בזירה הציבורית האמריקנית".
