הנשיא ג'ורג' בוש מכנה את האויב במלחמה בטרור "הרדיקליזם האיסלאמי". התפיסה הרשמית של ארה"ב גורסת כי ארה"ב נמצאת במצב מלחמה עם אותם המוסלמים הדוגלים בזן של איסלאם שהוא קיצוני, ג'יהאדיסטי, שונא-נשים, אנטי-נוצרי, אנטי-שמי וטוטליטרי.
אך לעומת אמירותיו של הנשיא בדיונים הרמים העוסקים בקביעת מדיניות, הנוסעים שעולים למטוסים בארה"ב מאז 9/11 נתקלים במשהו שונה לחלוטין: עמידה על כך שכולם חשודים במידה שוה. הוראותיו של משרד התחבורה אוסרות על כוחות הבטחון להתבסס על "סטיריוטיפים כוללניים, גישות או אמונות המניחות הנחות שונות בקשר לנטייתם של בני אדם המשתייכים לקבוצות גזעיות, אתניות, דתיות או לאומיות כלשהן לעסוק בפעילות בלתי-חוקית".
לשמחתי, ניכרת הסתייגות מסויימת מגישה קשוחה זו. בסוף 2003 המנהל לבטחון התחבורה אישרה שיטת פילוח נוסעים בשם Screening of Passengers by Observation Techniques. השיטה, המופעלת כיום בשנים עשר נמלי תעופה בארה"ב והמתבססת על הבחנת דפוסי התנהגות, מתמקדת ברמות גבוהות במיוחד של לחץ, פחד ותרמית.
זהו אמנם צעד בכיוון הנכון, אך טרוריסטים שעברו אימון ברמה גבוהה אינם משדרים לחץ או פחד, ועל כן יש צורך בבידוק יסודי יותר. ישנם פרשנים, כמו מיכאל א. סמרקוניש בספרו משנת 2004 'לטוס עיוור: כיצד הצורך להיות פוליטיקלי קורקט ממשיך לסכן את בטיחות התעופה בעקבות 9/11', הטוענים שלשם כך הפעילות נגד הטרור צריכה להתמקד בשאלות של גזע והשתייכות אתנית, וליתר דיוק ב"ערבים צעירים וקיצוניים ממין זכר".
קל אמנם להתמקד בתכונות חיצוניות כגון שמות ערביים או חזות מזרח-תיכונית, אך כמו סימני לחץ, מדובר באמות מידה גסות שלא פוטרות את הבעיה בשורשה. זאת ועוד, אם הבידוק יתמקד בערבים צעירים ממין זכר, אנשי הטרור יעברו לשימוש בנשים לא-ערביות מבוגרות יותר.
על רשויות החוק לשנות כיוון – להתמקד במניעים למעשי אלימות. האיסלאם הרדיקלי הוא שמביא לטרור איסלאמיסטי. כל טרוריסט ג'יהאדיסטי בעולם הינו מוסלמי; הצורך למקד את המאמץ המודיעיני על כלל המוסלמים בארה"ב, המהווים 1% באוכלוסיה, הינו צעד הגיוני ובלתי-נמנע.
