הסבב הנוכחי של לחימה בין ישראל לאויביה שונה מקודמיו – אין זו מלחמה ערבית-ישראלית, אלא מלחמה שבה איראן ושני שליחיה האיסלאמיסטים, חמאס וחיזבאללה, נלחמים בישראל.
עובדה זו מעידה, ראשית כל, על כוחו העולה של האיסלאם הרדיקלי. בפעם האחרונה שכוחות צבא ישראליים באו במגע עם קבוצת טרור במימדים כאלה בלבנון ב-1982, הליחמה היתה נגד אש"ף, ארגון לאומני-שמאלני שנתמך בידי ברית המועצות ומדינות ערב. היום, חיזבאללה שואפת ליישם את המשפט האיסלאמי ולמחוק את ישראל במלחמת ג'יהאד כשהרפובליקה האיסלאמית של איראן ניצבת ברקע ומשקיעה מאמצים אדירים בפיתוח נשק גרעיני.
ערבים ומוסלמים שאינם איסלאמיסטיים מוצאים את עצמם עומדים מן הצד. הפחד מפני מזימות איסלאמיסטיות – בין שמדובר בנסיונות חתירה פנימיים נגד משטריהם או מעשי תוקפנות מכיוון איראן – מציב בפניהם דילמות דומות לאלו העומדות בפני ישראל. כפועל יוצא מכך התגובה האינסטינקטיבית האנטי-ציונית שלהם נבלמה. כפי שכתב הג'רוסלם פוסט חאלד אבו טאומה העיר, נוצרה "קואליציה נגד חיזבאללה" התומכת בישראל בעקיפין, גם אם מדובר בתופעה קצרת-מועד.
ניצניה של תופעה זו נתגלו לראשונה ב-13 ביולי; הודעה סעודית מפתיעה למדי גינתה "הרפתקאות פזיזות" היוצרות "מצב מסוכן ביותר". מאלף הדבר שריאד קבלה על כך שמדינות ערב נחשפות לחורבן והרס "מבלי שאיש דאג לברר את עמדתן בנושא". בסיום הדברים הממלכה קבעה כי "גורמים אלו נושאים לבדם באחריות למעשיהם הבלתי-אחראיים, ועליהם לבדם מוטלת החובה להביא את המשבר שיצרו לסיום". טוני סנו, דוברו של גורג' בוש, אמר למחרת שהנשיא "היה מרוצה" מתוכן ההודעה.
ב-15 ביולי, בישיבת חירום של הליגה הערבית, הסעודים, יחד עם כמה מדינות ערב נוספות, נקבו בשמו המפורש של חיזבאללה וגינו אותו על "מעשיו הבלתי-צפויים, בלתי-מתקבלים על הדעת, והבלתי-אחראיים". ב-17 ביולי המלך הירדני עבדאללה הזהיר מפני "הרפתקאות שאינן משרתות את האינטרסים של הערבים".
בעקבותיהם באו אחרים שכתבו כיוצא בדברים אלה. ראוי לציון במיוחד הוא אחמד אל-ג'ראללה, העורך הראשי של העיתון הכווייתי עראב טיימס, שכתב אחד המשפטים המדהימים ביותר שראה אור אי פעם בעיתון ערבי: "פעולות ישראל בעזה ובלבנון משרתות את האינטרסים של האזרחים במדינות ערב ושל הקהיליה הבינלאומית". העיתונאי המצרי חאלד צאלאח, בראיון לטלויזיה דרים-2, גינה מנהיג חיזבאללה חסאן נסראללה: "דם ערבי, והדם של ילדים לבנוניים הוא יקר הרבה יותר מאשר הרמת הדגלים הצהובים [של חיזבאללה] ותמונות של [המנהיג העליון של איראן] חאמייני".
אישיות וואהבית מובילה בסעודיה הרחיק לכת עוד יותר: הוא קבע שאסור למוסלמים סוניים לתמוך בחיזבאללה, להתפלל עבורו או להצטרף אליו. ככל הנראה אין ולו מדינה ערבית מייצאת נפט אחת השוקלת להפסיק את הזרמת הנפט והגז כאות של סולידריות עם חיזבאללה.
לבנונים רבים הביעו את שביעות רצונם שארגון החיזבאללה היהיר והפזיז מוצא את עצמו מותקף. פוליטיקאי לבנוני אחד אמר, שלא לציטוט, למיכאל יאנג מהעיתון הביירותי דיילי סטאר כי "אסור לישראל להפסיק כעת....כדי שהמצב בלבנון ישתפר חייבים להמשיך ולהחליש את נסראללה". ראש הממשלה פואד סניורה צוטט כמתלונן על כך שחיזבאללה הוא "מדינה בתוך מדינה". דיווח של ה-BBC ציטט את דבריו של תושב בעיירה הלבנונית-נצרית ביקפייה שהעריך כי 95% מתושבי המקום כועסים בלי גבול על חיזבאללה.
המועצה המחוקקת הפלשתינאית הביעה את תדהמתה לאור התגובות המינוריות של העולם הערבי; ארגון נשים שרף דגלי מדינות ערב ברחובותיה של עזה. נסראללה התלונן ש"ישנם ערבים המעודדים את ישראל להמשיך להילחם" והאשים אותם בהארכת המלחמה.
יוסוף איברהים, בטור שלו בניו יורק סאן, התייחס לדעות אלו וכתב על "אינתיפאדה" נגד "הגברים הקטנים, המזוקנים חובשי התורבנים" ואמירת "לא" קולנית לנסיונו של חיזבאללה לפתוח במלחמה כוללת עם ישראל. הוא סיים באמרו ש"ישראל נוכחת לדעת, להפתעתה, שרוב עצום ולא-כל-כך דומם בקרב הערבים מסכים כי [חיזבאללה] עבר כל גבול".
יש לקוות שאיברהים צודק, אך אני מסוייג. ראשית, חיזבאללה עדיין זוכה לתמיכה נרחבת. שנית, ביקורת זו עלולה להיעלם ככל שזעם ההמון יגבר, או המשבר יגיע לקיצו. ולבסוף, כפי שהעיר מיכאל רובין בוואל סטריט ג'ורנל, הקרירות כלפי חיזבאללה אינה מעידה על השלמה עם ישראל: "אין כל שינוי ביחס לישראל בריאד, קהיר או כוויית". אם נאמר את הדברים בצורה מפורשת, נסיכים סעודים ממשיכים לממן טרור איסלאמיסטי.
דחיית החיזבאללה בידי הערבים אינה מייצגת בסיס עליו אפשר לבנות, אלא קורטוב של ריאליות בעידן של חוסר רציונליות.
