מבחינה היסטורית מעמדה הדתית של ירושלים בעיני המוסלמים ידע עליות וירידות בהתאם לתנאים הפוליטיים המשתנים. במחזוריות עקבית וניתנת לחיזוי מראש שחזרה על עצמה שש פעמים במשך 1400 שנים, המוסלמים התמקדו בעיר כאשר הדבר שירת את מטרותיהם והתעלמו ממנה כאשר לא מצאו בה ענין מיוחד.
התופעה היתה בולטת במיוחד במאת השנים האחרונות. השלטון הבריטי בעיר מ-1917 ועד 1948 עורר רגשות כלפי ירושלים שלא נודעו במשך 400 שנות השלטון העותומני. לעומת זאת בתקופת השלטון הירדני בעיר העתיקה, בין השנים 1948-67, הערבים הפנו לה עורף. הרדיו הירדני נהג, למשל, לשדר את תפילות ימי ששי לא ממסגד אל-אקצה אלא ממסגד בלתי-חשוב בעמאן. מסמך היסוד של אש"ף, האמנה הפלשתינאית הלאומית משנת 1964, אינו מזכיר את ירושלים ולו פעם אחת.
המוסלמים החלו להתעניין בעיר שוב רק לאחר הכיבוש הישראלי של ירושלים ב-1967. ירושלים הפכה לגולת הכותרת של הפוליטיקה הערבית שהצליחה לאחד גורמים יריבים. בשנת 1968 אש"ף תיקנה את האמנה שלה והגדירה את ירושלים כ"מקום מושבו של הארגון לשחרור פלשתין". המלך הסעודי הכריז בכבודו ובעצמו שמבחינה דתית מעמד העיר "דומה לגמרי" לזה של מכה – רעיון מחודש, שלא לומר מעין חילול הקודש.
משנת 1990 ואילך ההתמקדות האיסלאמית בירושלים הגיעה למימדים דמיוניים: הערבים עברו מהבעת הקשר שלהם לירושלים להכחשת החשיבות הדתית וההיסטורית של העיר ליהודים. הממסד הערבי-פלשתינאי – חוקרים, אנשי דת ופוליטיקאים – עסק בטיפוח טיעון מופרך זה על ידי המצאת עמדה רביזיוניסטית המושתתת על שקרים, כזבים, פיקציות ואונאה. תפיסה זו מוחקת כל קשר יהודי לארץ ישראל ומעמידה במקומו קשר פלשתינאי-ערבי המצוץ מן האצבע.
הערבים הפלשתינאים טועינים היום כי: הכנענים בנו את מקדש שלמה; שבני ישראל הקדומים היו בני שבטים בדואים; שהתנ"ך בא מסעודיה; המקדש היהודי היה ב"שכם או אולי בית לחם"; שהיישוב היהודי בארץ פסק בשנת 70 למניינם; ושהיהודים של היום הם צאצאי הכזארים הטורקיים. יאסר ערפאת בעצמו המציא מלך כנעני בשם 'סאלם' יש מאין, ודיבר באופן מרגש על "אבי האומה" הפלשתינאי-ערבי הזה שלא היה ולא נברא.
ארגון Palestinian Media Watch מסכם את הענין כך: על ידי הפיכת הכנענים ובני ישראל לערבים והיהדות של ישראל הקדומה לאיסלאם, הרש"פ "לוקחת היסטוריה יהודית מקורית, המתועדת בספרות רציפה במשך אלפי שנים, ומוחקת את המילה 'יהודית' ומחליפה במילה 'ערבית'".
המסר הפוליטי ברור: ליהודים אין שום זכויות בירושלים. או כפי שנכתב במודעת רחוב: "ירושלים היא ערבית". היהודים אינם רצויים.
לדברי יצחק רייטר מהאוניברסיטה העברית, שלושה אירועים הפכו מיתולוגיה זו שנועדה לשרת את האינטרס הערבי לאידיאולוגיה רשמית:
- האירוע של נאמני הר הבית באוקטובר 1990, בו ביקש ארגון יהודי להניח את אבן הפינה לבית המקדש השלישי. הנסיון, שלא הצליח, גרם להתפרעות מוסלמית שהסתיימה במותם של 17 מתפרעים. פרשה זו הביאה לדאגה מוגברת בקרב הערבים הפלשתינאים לגבי נסיונות אפשריים להרוס מקומות הקדושים למוסלמים, מה שהוביל לנסיון להוכיח שירושלים היתה עיר מוסלמית ופלשתינאית מאז ומעולם.
- הסכמי אוסלו, מספטמבר 1993, שהניח לראשונה את נושא ירושלים על שלחן המשא והמתן. התגובה הפלשתינאית היתה להשתדל לפסול כל טיעון יהודי בקשר לעיר.
- פיסגת קמפ דייויד, ביולי 2000, שבו לראשונה ממשלת ישראל הבהירה שיש לה תביעות לריבונות על חלקים מהר הבית. דניס רוס, דיפלומט אמריקני שנכח בפיסגה, תיאר את הדברים בחריפות: "ערפאת לא הציע שום רעיון ממשי ולו פעם אחת". עם זאת, "הוא כן הציע רעיון אחד מחודש, והוא שבית המקדש לא היה בירושלים אלא בשכם". כך הפכה הפסידו-היסטוריה בקשר לירושלים למדיניות רשמית של הרש"פ.
להכחשה הערבית-פלשתינאית לקשר של העם היהודי לירושלים עשויות להיות שתי השלכות בטווח הארוך. ראשית, נראה שההתמקדות הפלשתינאית-ערבית בירושלים כבר הגיעה למימדים כאלה שיתכן והתבנית הידועה של 1400 שנה תישבר והענין המוסלמי בעיר תחזיק מעמד גם ללא קשר לפוליטיקה. נדמה שירושלים קנתה לה שביתה בתודעה המוסלמית, ומדובר בתחושת שייכות שאינה תלויה עוד בשיקולים של אינטרסים מעשיים.
שנית, הכחשה זו מקטינה את הסיכויים להסדר דיפלומטי בעתיד. היסטוריית השקר הגלוי של הערבים-הפלשתינאים – הטוענת לזכויות בלעדיות על העיר כולה – מרחיקה את בני שיחם הישראליים. מכאן שכל משא ומתן עתידי בענין ירושלים יהיה ללא ספק טעון יותר מבחינה רגשית, בלתי-הוגנת וקשה יותר מבעבר.
