הציונות המוסלמית

האם הציונות המוסלמית חזקה יותר מהציונות יהודית?

על אף שהשאלה נשמעת מטורפת לכאורה, למעשה אינה כזאת.

הציונות היהודית צמחה מתוך אהבת ציון בת שלושת אלפי שנה שפרחה והתמידה למרות פזורה שהרחיקה את היהודים מעיר קדשם. אהבת ציון זו הצמיחה את התנועה הלאומית היוצאת דופן ביותר של המאה העשרים – תנועה שהניעה אוכלוסיה פזורה בארבע כנפות הארץ לשוב למולדתם העתיקה, להחיות שפה מתה ולהקים מסגרת מדינית מתחדשת, וכל זאת מול התנגדות נמרצת.

לציונות המוסלמית, לעומת זאת, היסטוריה מותנית ומשתנית המושתתת על שיקולי תועלת. מאז המאה השביעית, בכל פעם שירושלים הפכה מוקד של התעניינות דתית ופוליטית אצל המוסלמים, הדבר היה כתגובה לצרכים תועלתניים. כאשר ירושלים שירתה את מטרותיהם התיאולוגיות והפוליטיות של המוסלמים, העיר עלתה מעלה מעלה בעיני ובליבות המוסלמים. כשצרכים אלה חלפו, הענין בעיר התפוגג עד מהרה. אנו עדים למחזוריות זו שש פעמים במשך 1400 שנה.

את הדוגמה הראשונה לכך אנו מוצאים כבר בקוראן: שם מסופר שבשנת 622 האלוהים הורה למוחמד להתפלל לכיוון ירושלים, וכעבור 17 חדשים הורה לו להחליף את השיטה ולהתפלל לכיוון מכה. ישנה הסכמה במקורות הערביים שפרשה זו באה לעולם מתוך נסיון כושל למשוך את היהודים לדת האיסלאם החדשה.

התופעה מוכרת גם בעת החדשה. הזנחת העותומנים כלפי העיר במאה ה-19 הביאה את הסופר הצרפתי גוסטב פלאוברט לתאר את ירושלים כך: "חורבות בכל פינה, וריח של קברים בכל מקום... העיר הקדושה לשלוש דתות נרקבת והולכת מתוך שעמום, עזיבה והזנחה". הערבים הפלשתינאים גילו את ירושלים מחדש רק אחרי הכיבוש הבריטי ב-1917 כאשר ניצלו אותה כדי לעורר את רגשותיהם של המוסלמים נגד השלטון האימפיריאליסטי. כאשר כוחות ירדניים תפשו את העיר ב-1948, ההתעניינות בנושא צנחה שוב.

הדבר צף ועלה שוב רק ב-1967 כאשר העיר חוברה לה יחדיו תחת שלטון ישראל. הרגש המוסלמי לירושלים המריא בארבעה העשורים האחרונים עד כדי התדמות לציונות היהודית. והרי שתי דוגמאות:

• משמעות רגשית: אהוד אולמרט, כיום ראש ממשלת ישראל, אמר ב-1997 שירושלים מייצגת "תמצית ההויה אשר למענה היהודים התפללו, חלמו, בכו ומתו במשך אלפיים שנה מאז חורבן הבית השני". יאסר ערפאת אמר דברים דומים בשנת 2000 כשהוא הצהיר כי ירושלים "היא בתוך תחושותינו העמוקות ביותר, תחושת עמנו ותחושתם של כל הערבים, מוסלמים כנצרים".

• בירת הנצח: נשיא מדינת ישראל עזר וייצמן הזכיר לאפיפיור יוחנן פאולוס השני, כשהלה היה בדרכו לבקר בירושלים במארס 2000, שהעיר הינה ותישאר בירת "הנצח" של ישראל. כעבור יום ערפאת בירך את האפיפיור בבואו "לפלשתין ובירתה הנצחית ירושלים". גם מנהיגי הדת היהודיים והמוסלמיים שנפגשו עם האפיפיור הדגישו באזניו שירושלים היא בירתם הנצחית.

הפרשן ח'אליד דוראן התבטא בהכללה ב-1999 ש"יש ניסיון לאסלם את הציונות... במובן זה שמוסלמים פלשתינאים משתלטים על חשיבותה של ירושלים ליהודים והקשר שלהם אליה". (ראוי לציין שכבר עמדו רבים על תופעת הלאומיות הערבית-פלשתינאית המחקה את הלאומיות היהודית).

מאמץ זה נושא פרי – בה בשעה שישראלים חילוניים אינם מתרגשים כלל מירושלים, הציונות המוסלמית כיום היא יותר עמוקה, רגשית ופוליטית, מהגירסה היהודית המקורית. ראו למשל את שני 'ימי ירושלים' היריבים.

יום ירושלים הישראלי מציין את איחודה של העיר תחת שלטונה ב-1967. אך כפי שכותב ישראל הראל בהארץ, יום זכרון זה, שהיה פעם חג לאומי, הפך ל"יום חגם של החוגים הדתיים בלבד". לעומת זאת, הגירסה המוסלמית – שנוסדה 11 שנים מאוחר יותר על ידי אייטוללה חומייני ב-1979 – מושכת קהל-המונים של עד 300,000 איש בטהראן הרחוקה, משמשת מוקד לנאומים חוצבי להבות, וזוכה להתעניינות גוברת והולכת בעולם המוסלמי.

על פי סקר משנת 2001, 60% מהישראלים מוכנים לחלק את ירושלים; בחודש שעבר ממשלת אולמרט הודיעה על כוונתה לחלק את העיר ללא מחאה של ממש.

על כן מסקנתי היא שלעת הזאת הניצול של ציון מצד המוסלמים גובר על האהבה לציון מצד היהודים.

הדברים נאמרו במסגרת נאום שנשא דניאל פייפס עבור אוניברסיטת בר-אילן בשבוע שעבר בירושלים.