ביקורו של ראש ממשלה ישראלי חדש בוואשינגטון הוא תמיד ענין מרשים. לפי הנוהל המקובל הוא ייפגש עם הנשיא, ינאם בפני ישיבה משותפת של הקונגרס, ירואיין בתכניות הטלויזיה היוקרתיות וישא דברים בפני קהלים חשובים. שלא לאור הזרקורים הוא גם יתייעץ עם כמה אישים מובילים. זהו שילוב של טקס, אישיות ותוכן: שני המנהיגים יקבעו את דרכי העבודה והתקשורת ביניהם, הקשר בין ארה"ב וישראל יזכה שוב לאשרור, וענינים הנוגעים לסכסוך הערבי-ישראלי יידונו.
כאשר אהוד אולמרט יגיע בעוד ימים מספר הנושא שיעמוד על הפרק יהיה מה שמכונה בפיו 'תכנית ההתכנסות' – מהדורה נוספת לנסיגה מעזה באמצע שנת 2005 הכוללת סילוקם של חיילים ואזרחים מן הגדה המערבית במימדים גדולים אף יותר מזו שקדמה לה.
במחקר שנעשה עבור המוסד הוואשינגטוני למדיניות במזרח התיכון, האופציה החד-צדדית של אולמרט: הערכה ראשונית, דוד מקובסקי מסכם את הנקודות העיקריות של תכנית מרחיקת-לכת זו. ביניהן:
גדר הבטחון של ישראל תשמש קו-יסוד לגבול עם הגדה המערבית; כפועל יוצא מכך, 92% משטח הגדה יעבור לשלטון הרשות הפלשתינאית. ישראל תשאיר בידיה שלושה גושי התיישבות (גוש עציון, מעלה אדומים ואריאל) שמספר התושבים הישראליים בהם נאמד בכ-193,000. לפחות 60,000 אזרחים ישראליים יפונו מהדגה, בכח אם יהיה בכך צורך, עד 2010. שכונות ערביות בירושלים תצורפנה לגדה; על ידי כך האוכלוסייה הערבית בעיר תפחת ב-140,000. בולטת העובדה שאין כל התייחסות לשאלת הנוכחות הצבאית הישראלית בעתיד.
מר מקובסקי מעיר שהתכנית היא אמנם חד-צדדית, אך גם מהלכים חד-צדדים דורשים משא ומתן. על כן בביקורו הקרוב בוואשינגטון יבקש מר אולמרט את תמיכתה הכספית והדיפלומטית של ארה"ב עבור הנסיגה. היות והממשל בארה"ב אינו נוהג להתנגד לנסיגות ישראליות משטח כלשהו נראה שתמיכה זו בלתי-נמנעת.
אך טרם יאשרו פורמאלית את יוזמת אולמרט, ראוי לנשיא ולקונגרס לבחון את תוצאותיה השליליות לבטחון ארה"ב כפי שבאים הדברים לידי ביטוי בדו"ח חשוב שהוכן בידי קרוליין גליק עבור המרכז למדיניות בטחון. בדו"ח – תכנית 'ההתכנסות' של אהוד אולמרט בגדה המערבית ומדיניות ארה"ב במזה"ת – גליק מזהירה שהתכנית עלולה לפגוע באינטרסים הבטחוניים של ארה"ב על ידי ערעור היציבות בישראל וירדן.
היא מתעדת בפרוטרוט כיצד נסיגת ישראל מעזה ב-2005 גרמה להקצנה בחברה הערבית-פלשתינאית; לדירדור רצועת עזה לאנרכיה ולפתיחתה לארגוני טרור מכל העולם; לסיכון משמעותי כלפי תשתיתה של ישראל ולריתוקם של חיילים ישראלים. היא גם איפשרה הרחבה משמעותית של מלאיי הנשק של הפלשתינאים וייצרה תחום חדש של בעיות בין ישראל למצרים.
בדומה לכך היא חוזה שמסירת שטחים לרש"פ תערער את היציבות בגדה, תזיק לישראל ו"תהווה איום ישיר על שרידותם של ההאשמים בירדן". לטענתה, נזק זה יקרין באופן שלילי על ארה"ב במישורים רבים:
- סיכון אמצעי לחימה אמריקניים המאוחסנים בישראל ובירדן.
- שדרוג מעמדן של מדינות התומכות בטרוריסטים ערביים-פלשתינאים.
- חיזוקה של הרש"פ בהנהגת החמאס, שיחד עם סוריה, איראן והחיזבאללה בעלי בריתה תספק מה שמכונה בפי גליק "מרכז לוגיסטי, מודיעיני ובסיס אימונים" עבור ארגוני הטרור הנלחמים בארה"ב.
- סיכון דרכי ההספקה היבשתיות לכוחות ארה"ב בעיראק דרך ישראל וירדן.
- הדבר יאפשר לטרוריסטים הנלחמים בכוחות ארה"ב בעיראק להקים בסיסי אימונים בגדה.
- היות וישראל נתפסת כסוכנה של ארה"ב, הדבר יביא להיחלשות לפחות למראית עין של ארה"ב.
- הענקת נצחון חינם לכוחות איסלאמיסטיים וג'יהאדיסטיים.
מאז שנות ה-1950 הממשל בארה"ב תמיד דירבן את ישראל לסגת משטחים, ואני צופה שימשיך לפעול כך גם כעת. מכל מקום ראוי לציין שישנם חברי קונגרס – ביניהם הסנאטורים צ'רלס שומר וג'סי הלמז – שהביעו את דאגתם כאשר לדעתם ישראל מסכנת את בטחונה על ידי וויתור על שטחים רבים מדי. האם יתכן שדאגה דומה תתעורר בקרב הזרוע המבצעת של הממשל האמירקני?
בדצמבר 2000, למרות שהדבר נראה אבוד, הצעתי לממשל קלינטון לחזק את בעלת-בריתו המקרטעת על ידי צעדים שונים וביניהם מניעת וויתורים ישראליים נוספים. כיום אני פונה ומשווע לממשל בוש להכיר בתוצאות הקשות של הנסיגה מעזה, להרחיק ראות מעבר לרווחים הקלים מנסיגה ישראלית נוספת, ולשקול בכובד ראש את הסכנות הכרוכות בנסיגה חד-צדדית מהגדה המערבית לישראל, לירדן ולארה"ב.
