"עמדת איראן ביחס לתופעה מכוערת זו (הכוונה לישראל) היתה ברורה מאז ומתמיד. אמרנו חזור ואמור שמדינה זו הינה גידול ממאיר, וצריכה להיות מוסרת מן האיזור".
אלה אינם דבריו של נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד מלפני שבוע. אלה דבריו של המנהיג העליון של הרפובליקה האיסלאמית של איראן, עלי חאמייני, בדצמבר 2000.
לשון אחרת: קריאתו של אחמדינג'אד להשמדת ישראל אינה בבחינת חידוש, אלא חוליה נוספת בתופעה מוכרת הבאה לידי ביטוי בשאיפותיה המוצהרות של המשטר. הקריאה "מוות לישראל" מושמעת באיראן דרך קבע מזה עשרים וחמש שנה. בקריאתו למלחמת השמד נגד ישראל ב-26 באוקטובר ציטט מר אחמדינג'אד מתוך דבריו של אייטולה חומייני, מייסד הרפובליקה: "המשטר שהשתלט על ירושלים צריך להיעלם מדפי ההיסטוריה" – כך קבע חומייני לפני עשרות שנים. מר אחמדינג'אד שיבח שאיפה מזעזעת זו כ"נבונה מאוד".
בדצמבר 2001, עלי אכבאר האשמי רפסאנג'אני, נשיא איראן לשעבר ואישיות פוליטית בעלת עוצמה גם כיום, הניח את היסוד להחלפת מהלומות גרעיניות עם ישראל: "אם יגיע היום שעולם האיסלאם יהיה מצוייד בנשק שכבר נמצא ברשות ישראל, מדיניות הקולוניאליזם יעמוד בפני שוקת שבורה, שכן השימוש בפצצת אטום כנגד ישראל לא תשאיר אבן על אבן, אך בעולם המוסלמי הדבר יגרום נזקים קלים בלבד".
ברוח זו טיל באליסטי מסוג שיהאב-3 (המסוגל לפגוע בישראל) הובל ברחובות טהראן בתהלוכה צבאית בחודש שעבר, ועליו הכתובת: "יש למחוק את ישראל מן המפה".
האיומים של האדונים חאמייני ורפסאנג'אני זכו לפיהוקים; איומיו של מר אחמדינג'אד הציתו מהומה.
מזכיר האו"ם קופי אנאן הגיב ב"תדהמה", מועצת הבטחון של האו"ם גינתה את הדברים פה אחד, והאיחוד האירופאי גינה את הדברים "באופן נחרץ". ראש ממשלת קנדה מרטין תיאר את האמירה כ"מחוץ לתחום", ראש ממשלת בריטניה בלייר הגיב ב"שאט נפש", ושר החוץ הצרפתי פיליפ דוסט-בלאזי הכריז "שמבחינתה של צרפת אין מקום לפקפק בזכותה של ישראל להתקיים". לה מונד כתב שהדברים הם "סיבה לדאגה של ממש", די וולט טען שמדובר ב"טרור מלולי", וכותרת בסאן הלונדוני כינה את אחמדינג'אד "האדם המרושע בעולם".
ממשלות טורקיה, רוסיה וסין, בין היתר, גינו את הדברים מפורשות. מרייאם ראג'אבי מן המועצה הלאומית של ההתנגדות באיראן, אירגון אופוזיציוני מוביל, דרש מהאיחוד האירופאי להסיר את "חית הטרור והפונדמנטאליזם" שבטהארן מן האיזור. אפילו סאיב עריקאת מהרשות הפלשתינאית התבטא נגד מר אחמדינג'אד: "הפלשתינאים מכירים בזכותה של ישראל להתקיים, ואני דוחה את דבריו". עיתון אל-אחראם הקהירי דחה את דבריו כ"פנאטיים" ומובילים את הערבים לאסון.
האיראנים היו מופתעים וחשדניים. הלא זוהי מדיניותה המוצהרת של איראן מימים ימימה, ומדוע נזעק העולם דוקא עכשיו?
ברוח קונסרוקטיבית, הנני מציע להם ארבע סיבות. ראשית, אישיותו הרעילה של מר אחמדינג'אד מוסיפה אמינות לאיומים. שנית, בימים שלאחר אמירתו המפורסמת, הוא חזר על דבריו בהפגנתיות ובפרוטרוט. שלישית, הוא הוסיף תוספת תוקפנית משלו לניסוח המורגל: הוא הזהיר מוסלמים המכירים בישראל ש"הם יישרפו באש של האומה המוסלמית".
איום זה מכוון כלפי הפלשתינאים וכמה ממדינות ערב, ובייחוד כלפי פקיסטאן השכנה. נשיא פקיסטאן פרבז מושראף אמר חודש ימים לפני שדיבר מר אחמדינג'אד ש"ישראל דורשת בטחון בצדק". הוא חזה פתיחתן של שגרירויותיהן של מדינות מוסלמיות כגון פקיסטאן בישראל כ"צעד מבשר שלום". יתכן שמר אחמדינג'אד התכוון להתעמת עם פקיסטאן בענין היחסים עם ישראל.
ולבסוף, הישראלים מעריכים שאיראן תוכל להרכיב פצצת אטום בתוך ששה חדשים. מר אחמדינג'אד נתן מעין אישור ללוח זמנים זה כאשר הזהיר שתוך "פרק זמן קצר....תהליך החיסול של המשטר הציוני יהיה חלק ופשוט". האפשרות שאיראן תהיה מחומשת בנשק גרעיני בעתיד הנראה לעין הופכת את הקריאה "מוות לישראל" מאמירה ריקה מתוכן להנחת היסוד להתקפה גרעינית על המדינה היהודית בהתאם לחשיבתו הרצחנית של מר רפסאנג'אני.
לגילוי הלב של מר אחמדינג'אד היתה גם השפעה חיובית: הדבר הזכיר לעולם את הלוחמנות הבלתי-פוסקת של משטרו, האנטי-שמיות הבוטה שלו וכלי הנשק המסוכנים העומדים לרשותו. כפי שהעיר טוני בלייר, לאור איומיו של מר אחמדינג'אד נשאלת השאלה: "מתי בדעתך לעשות משהו בנידון?" מאוחר יותר מר בלייר הוסיף בנימה מאיימת שאל לה לטהראן להוות "איום לשלום העולם". דאגתו צריכה לבוא לידי ביטוי מעשי בדחיפות.
הנה, הוזהרנו. האם נפעל בעוד מועד?
