באופן מוזר,יש דרך נכונה ודרך לא נכונה לקרוא להשמדת ישראל. מזכ"ל האו"ם, קופי אנאן, הדגים בשבועות האחרונים את שתי הדרכים. כאשר נשיא איראן אחמדינג'אד הכריז, ב26- באוקטובר, ש"השלטון הכובש בירושלים צריך להימחק," אנאן הביע "צער." ושוב, ב8- בדצמבר, כאשר נשיא איראן קרא להעביר את ישראל לאירופה, אנאן הגיב ב"תדהמה".
אך תגובותיו אלה לא הפריעו לאנאן, ב29- בנובמבר, בין שתי התפרצויותיו של נשיא איראן, להשתתף ב"יום הבינלאומי לסולידריות עם העם הפלשתיני," בחסות האו"ם. באירוע הוא ישב ליד "מפת פלשתין" בערבית, שבה פלשתין מופיעה במקום ישראל. מפה זו השיגה בדיוק את מה שאחמדינג'אד קרא לעשות - השמדת מדינת ישראל.
פעולותיו הסותרות של אנאן נובעות מכך, שמאז ,1993 הקריאות הגלויות להשמדת ישראל אינן מקובלות, בעוד הקריאות המשתמעות להשמדתה - הפכו למקובלות. בין הקריאות המשתייכות לסוג השני: הדרישה לזכות השיבה (שתחסל דמוגרפית את מדינת ישראל;( ציון הנכבה במקביל ליום העצמאות הישראלי; הצעת רעיון המדינה האחת כפתרון לסכסוך (שפירושו חיסול ישראל;( מפות שלא כוללות את ישראל, ועוד.
הפתח והחמאס מראים את הדיכוטומיה: שני הארגונים שואפים לחסל את ישראל, אך בדרכים שונות. השיטות של הפתח היו אופורטוניסטיות ולא עקביות מאז ,1988 כאשר ערפאת גינה את הטרור והחל ב"תהליך השלום" עם ישראל, למרות שבמקביל מימן טרור של מתאבדים וטיפח את האידיאולוגיה שלא מכירה בזכות קיומה של ישראל. ההונאה הברורה הזו אפשרה לפתח להשיג הטבות גדולות מישראל, הכרה מהמערב, ושליטה כמעט מוחלטת באחד הגבולות.
החמאס, לעומת זאת, בעקביות, סירב להכיר בקיומה של ישראל, וכך הלך וביסס את מעמדו בחברה הפלשתינית, ועל כך יעידו תוצאות הבחירות המקומיות שנערכו באחרונה. כתוצאה מהצלחותיו הפוליטיות, מגלה החמאס יותר גמישות בחודשים האחרונים. למשל, באופן כללי הוא מכבד את הפסקת האש ומתחיל לנוע לקראת כניסה לתהליך הדיפלומטי.
לקרוא בנימוס להשמדת ישראל
אז מה זה בעצם משנה, באיזו דרך נוקטים? זה משנה, משום שגישת השקרים בנוסח ערפאת והפתח מעודדת את הישראלים ל"ויתורים כואבים". לעומת זאת, הגישה של נשיא איראן מציבה את ישראל בפני איומים ברורים, שאי אפשר להצדיק אותם.
אבל זה לא הגיוני. הייתכן שהישראלים לא מבינים ששתי הדרכים מסוכנות באותה מידה? מסתבר שלא. מאז 1993 הפכו הישראלים, כדברי הפילוסוף יורם חזוני, ל"עם מותש ומבולבל שאיבד את דרכו", שממש מתחנן שאויביו יפילו אותו בפח. כל מה שהם צריכים זה כמה קולות, שנוטעים בלבם תקוות לקץ המלחמה, והם מיד יעשו ויתורים לאויביהם המרים.
לכן העולם הנאור גם תוקף את אחמדינג'אד. אילו רק יכול היה למתן מעט את דבריו, ולקרוא בנימוס להשמדת ישראל - למשל, על-ידי יישום הפתרון של מדינה אחת - אז הכל היה בסדר.
כך הצליחו הישראלים להגדיר איזה סוג של אנטי-ציונות הוא לגיטימי, ואיזה לא. ואנאן, שבעת ובעונה אחת מגנה ומאמץ את הקריאות להשמדת ישראל, פשוט משקף את ההבחנה בין שתי השיטות.
