שנת 2002 תיזכר כנקודת שפל בעימות הארוך בין הפלסטינים וישראל - בה מגעים דיפלומטים הגיעו לנקודת קיפאון, רגשות רתחו, דם נשפך ברחובות, והסיכויים למלחמה כוללת נראו קרובים יותר ויותר. זעם אנטי ציוני ואנטישמי שלכאורה שכח, לפתע התעורר בלהיטות מזעזעת. מזה כמה עשורים שלא נשקפה כזו סכנה לקיומה של ישראל.
תמונה זו – ככל שהיא מדויקת – משמיטה פרט אחר חשוב של תמונת הנוף בשנת 2002 : השנה הייתה גם עדה לתוכניות, יוזמות, ותיכנונים לשיפור המצב.
אף אחד מהרעיונות האלה לא הגיע מצד הפלסטינים, אף כי אין הדבר מפתיע מאחר ויאסר עראפת כך נראה, רואה באלימות נגד ישראל את הפיתרון לכל בעיותיו.
במקום זאת, הצעות אלה הגיעו ממספר מפלגות בישראל ובארצות הברית, כשהן מעלות תהודה באירופה ובמדינות ערב.
תוכניות אלה, כשהנודעת מביניהן היא זו של ממשלת בוש "מפת הדרכים", נעו במגוון קשת האפשרויות שבין 'קשיחות למראית עין' ל"פיוס". אך יש להן שתי תכונות משותפות: כולן מוותרות על ההנחות שהושגו במחווה פלסטינית-ישראלית בתקופת אוסלו כבסיס למשא ומתן, אבל בה בעת – כולן נובעות מליקוי יסודי בהבנת העימות, ולכן – אם יממושו בפועל - סביר יותר כי יגבירו את המתיחויות: אף אחת מהן לא יכולה להביא לפיתרון העימות, הדורש גישה אחרת לחלוטין.
הצעות לפתירת העימות נופלות לתוך שלוש קטגוריות עיקריות: הראשונה מורכבת מהצעות לישראל לשמור על החלקים המשמעותיים מהשטחים שהושגו במחלמת 1967, כשבמקביל יבוצע ניתוק חד צדדי מהפלסטינים החיים שם. הרעיון הכי נוקשה בקטגוריה זו קורא ל"טרנספר" לא רצוני: גירוש הפלסטינים, אם צריך – אף כנגד רצונם – מה"גדה המערבית" ואולי אף מעזה. השקפה זו שהייתה משוייכת פעם לשוליים, ו"הודות" להמשך האלימות הפלסטינית, התחילה לזכות לתמיכה רבה בישראל משאל שנערך בפברואר 2002, מראה כי %35 מהמשיבים, מעוניינים : "להעביר את תושבי השטחים למדינות ערב". ובמשאל שנערך במרץ 2002, כנשאלו באופן ספציפי יותר לגבי "סיפוח שטחים וביצוע טרנספר", %31 היו בעד.
בגירסה יותר מתונה של אותו רעיון, חלק מהישראלים קראו לעודד טרנספר מרצון. על פי תוכנית זו, פלסטינים אשר יבחרו לעזוב מרצון את השטחים שבשליטת ישראל, יוכלו למכור את אדמתם לממשלת ישראל, שבתמורה תעניק להם עזרה בהישתכנותם בבתיהם החדשים. סקר שהתקיים באוקטובר 2001 דיווח כי %66 מהישראלים תומכים בתוכנית זו.
חלק מהישראלים מעוניינים לכוון בשנית את שאיפותיהם של הפלסטינים לירדן, מדינה שכבר יש בה רוב פלסטיני. בני אילון, ראש מפלגת "מולדת", הוא התומך היודע יותר ברעיון זה ואשר תחת השם: "ירדן היא פלסטין", התקשר בעבר עם אישים כגון:ולדימיר ז'בוטינסקי, יצחק שמיר, ואריאל שרון. רעיון נוסף, ברוח דברים אלה, הועלה על ידי אפרים סנה, פוליטיקאי ממפלגת העבודה, ולפיו יבוצעו 'חילופי שטחים': הרשות הפלסטינית תקבל מספר שטחים עם רוב ערבי בתוך גבולות 1967, ובתמורה תוותר הרשות על תביעותיה בכמה שטחים של רוב-יהודי בגדה המערבית.
אולי ההצעה הפשוטה ביותר להיפרדות, היא זו שאינה מצריכה תנועה של אנשים: והיא לבנות חומה פיסית בין האוכלוסיות. "גדר הפרדה- הדרך היחידה" היה סטיקר פופולרי בישראל לפני שממשלת שרון החלה לבנות גדר אלקטרונית של כ 309 קילומטר בין ישראל לגדה המערבית. ראש הממשלה שרון מעדיף גירסה מורחבת יותר של תוכנית זו, עם חפירות ושדות מוקשים, בטענה כי שילוב של חומות עם איזורי חיץ "יתרום לביטחונם של כל אזרחי ישראל".
הסיווג השני של ההצעות מתרכז בדרכים למצוא פיתרון חלופי למבוי הסתום באיזו צורה של הסדר הדדי.
המפתח לשוני ברעיון זה, הוא בין אלה המדגישים את הצורך בשינוי בהנהגה הפלסטינית לבין אלה הלוחצים על מציאת מנגנונים לשיפור אוירת חוסר האמון השוררת בין הצדדים.
הקודמים, המתמקדים בסילוקו של יאסר עראפת, מתחלקים שוב בין אלה (כבנימין אליעזר ממפלגת העבודה) המעדיפים לחכות עד שהנהגה פלסטינית חדשה תופיע מעצמה, ואחרים (כבנימין נתניהו מהליכוד), המאיצים בישראל לסלק את עראפת ולהחליפו בשלטון יותר מעשי ובהנהגה יותר "גמישה", שכפי שנתניהו אומר :"מחכה בפתח".
לגבי אלה המעודדים מנגנון חדש - הם יציעו הטבות לפלסטינים בתנאי שהפלסטינים יסכימו לעשות שינויים מסוימים בהסדריהם הפנימיים.
תנאי אחד כזה הוא ממשל טוב. הצעה זו, שהועלתה במקור על ידי נתן שרנסקי, סגן ראש ממשלת ישראל, נתמכה על ידי ג'ורג בוש אשר הקדיש נאום עיקרי לנושא ביוני 2002. בטענה כי "עבור הפלסטינים זה מצב חסר הגנה לחיות בעליבות ותחת כיבוש", הנשיא תאר חזון, אשר לפיו - כאמצעי להשגת מדינה שתחיה בשלום לצד ישראל - הפלסטינים יפתחו "מוסדות מדיניים וכלכליים חדשים לחלוטין, המבוססים על דמקורטיה, שוקי הון, ופעילות נגד טרור". באופן ספציפי הזכיר הנשיא מוסדות כלכליים ברורים, מעקב עצמאי וביקורת חשבונות, ומערכת משפט עצמאית.
תוכנית "מפת הדרכים", אשר אומצה לראשונה בספטמבר, תחשב אולי כתשובה מאוחרת של משרד החוץ של ארה"ב להצעתו של הנשיא ביוני 2002.
תוצר התייעצותם של "הרבעייה" (ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאומות המאוחדות) הוליד שם ("יישום מוחשי, תלת-שלבי, של מפת הדרכים") שהעיד על אופיה ה"מתווסף" של התוכנית. החלק הראשון, אשר ייושם בהקדם השנה, יביא את הפלסטינים לידי קיום "בחירות חופשיות, הוגנות ומהימנות" וישראל מצידה תחזור לעמדתה בספטמבר 28 2000 "כשיחול שיפור במצב הביטחוני". השלב השני, שיעלה מאוחר יותר בשנה, "יתרכז באפשרות להקמת מדינה פלסטינית בעלת גבולות זמניים על בסיס חוקה חדשה". בשלב האחרון (2004-2005) המשא ומתן הישראלי-פלסטיני יכוון למצוא "פתרון קבוע למצב": ולכשזה יושג, ישראל תיסוג מהגבולות שסיפחה בנצחון מלחמת 1967 ל"גבולות בטוחים ומוכרים".
הממשלה האמריקאית רואה בתאריכים של מפת הדרכים אבני דרך, כשלעומתה שלושת האחרים (רוסיה, האיחוד האירופי והאומות המאוחדות) מעדיפים להתייחס לתאריכים כנוקשים ומהירים.
האחרים חושבים שתהליך יישום מפת הדרכים הוא איטי מדי. ולכן, הפורום המדיני הישראלי, קבוצה התומכת באמריקה, פיתחה תוכנית מפורטת בת ארבעה שלבים, בצפייה לראשיתה של מפת הדרכים.
גם ראש ממשלת אנגליה טוני בלייר היה קצר רוח לראות את מפת הדרכים "יוצאת לדרך", והכריז על סדרת פגישות בלונדון בהשתתפות "הרבעייה", הפלסטינים, ונציגים ממצריים, ערב הסעודית, וירדן (כדי שיהיה לו נוח יותר להשיג הסכמה, לא הזמין את הישראלים).
מפת הדרכים מטשטשת במכוון את התנאים שצריך לכפות על הפלסטינים- ובמיוחד איזה קנסות – אם בכלל – ישלמו בשל חוסר ציות והיענות. ואולם ישנם אנשים – המרכיבים את הקבוצה השלישית במערך הרעיונות החדשים, אשר מעדיפים להמשיך ולקוות שעידוד כלכלי יוביל לתוצאה הרצויה. הנרי הייד, יושב ראש הוועדה ליחסים בינלאומיים, הציע "תוכנית מרשל" למזרח התיכון המבטיחה לפלסטינים (ולאחרים) תוכנית כלכלית מקיפה ומפותחת. בעיקרו של הרעיון, שהשיג גם את תמיכתו של טום לנטוס, חבר הוועדה הדמוקרטי, ובמלים של הייד: "אנשים שיש להם תקווה לחיים טובים יותר מבחינה כלכלית לא ינקטו באמצעי אלימות".
מרטין אינדיק, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל, מעדיף 'תחבולה' יותר כוחנית ומהירה. הוא קורא לכוחות בינלאומיים להקים פיקוח על שטח נאמנות בגדה המערבית ועזה ועל ידי כך להכין את הבסיס ל"מוסדות מהימנים, ייצוגיים, אחראיים, וברורים".
תומס פרידמן, בעל טור בניו יורק טיימס, הציע תוכנית לפיה "כח ביטחון בשיתוף אמריקאי-פלסטיני" יחליף את שליטת ישראל על השטחים ובליווי כוחות אמריקאיים - ישאר לזמן בלתי מוגדר.
לבסוף, קיים הרעיון הפופולארי מכולם: לא טרנספר, לא חומה, לא שינוי בהנהגה, ללא תנאים, ללא מפת דרכים, ולא כוחות זרים: מוטב כי ישראל תוציא את כל כוחותיה מייד מהשטחים, תפנה את כל הערים היהודיות ואת המוצבים שם, ותיסוג מכל שליטה שעדיין נותרה בידיה. המטרה היא לעודד שיתוף פעולה פלסטיני או אם רעיון זה יכשל - הפרדה מעשית ששני הצדדים יראו בה תועלת. "עזבו את ההתנחלויות, נחזור לעצמינו" – כך מקדמת תנועת השמאל הישראלית שלום-עכשיו את הרעיון . נוסחים שונים של אותו רעיון קודמו על ידי אישים כגון עמרם מצנע (המועמד העכשוי לראשות הממשלה), יורש העצר הסעודי עבדאללה, על ידי בעצם כל ממשלה אירופאית, ועל ידי רוב מכריע של שמאלנים, אקדמאים, עיתונאים, ומדינאיים מכל רחבי העולם, שלא לדבר על אנשי דת ואנשי עסקים מובילים.
בכל אחת מהתוכניות האלה יש ליקויים רבים. גירוש בכח של ערבים פלסטינים משטחים שבשליטת ישראל בהחלט יפחית פגיעות בישראלים, אבל את המחיר הפוליטי – בחו"ל ובארץ, אי אפשר יהיה לחשב, מה שהופך אפשרות זו לדמיונית יותר ממציאותית. ואופציה של פירוד מרצון מצד הפלסטינים נראת אף יותר לא מציאותית.
תוכנית "ירדן-היא –פלסטין" נועדה לכישלון מסיבות רבות, שהחשובה מביניהן היא שלא הירדנים ולא הפלסטינים מראים שבריר של נכונות לישם אותה *.
מאחר ואין נטיה מצד הפלסטינים לקבל את ירדן כחלופה לפלסטין, והרבה פחות את עמאן במקום ירושלים, התוצאה היחידה המתקבלת על הדעת למדיניות זו, אם תיושם בצורה כלשהיא, תהיה לצרף את ירדן לתמיכה בפלסטינים כדי לכבוש את ישראל.
באשר לגדרות ואזורי החיץ : הם מציעים הגנה עלובה ביותר. טרוריסטים יכולים לעבור מעל הגדר בדאונים, מסביב בסירות, או מתחת בתעלות. הם יכולים לירות מרגמות וטילים מעל החומה, לעבור נקודות ביקורת באמצעות תעודות זהות מזויפות, ולגייס ערבים ישראלים או אוהדים מערביים בצד האחר של החומה. יתרה מזו – כשתבנה חומה, ישראל מוותרת על השפעתה בכל אשר קורה בצד האחר, בתוך הרשות הפלסטינאית, כולל את יכולתה של האחרונה לייבא נשק וכוחות זרים.
ולבסוף – ה"השתופפות" הזו מאחורי הגדר, לא תשלח לפלסטינים את המסר המכוון, לשכנעם לוותר על האלימות: ההיפך – היא תגביר את הרושם אצל הפלסטינים שישראל היא חברה פחדנית ופסיבית, וכך תגבר האלימות.
לסיכום – הגדר תוכל אולי תשרת ככלי טקטי להצלת חיים, אבל לחלוטין לא כבסיס לסיום העימות.
מה לגבי שינוי בהנהגה הפלסטינית? כל עדות וכל סקרי דעת קהל מאשרים, שההתקפות על ישראל בשנתיים וחצי האחרונות היו מאד פופולריות בין הפלסטינים.
ואכן, יש סיבות מספיקות להאמין שה"רחוב" הוא הרבה יותר אגריסיבי ואנטי ציוני מאשר ההנהגה עצמה.
למרות שעראפת מקדם את השאיפה להשמדת ישראל, הוא לא המקור לשאיפה זו, וסילוקו לא ישנה זאת.
ליתר דיוק, תוכנית בן אליעזר – להמתין לשינוי בהנהגה הפלסטינית – מבוססת על הנחה הרחוקה-מלהיות- מובנת- מאליה שהמנהיגים הבאים יהיה טובים מהעכשוויים, בעוד שתוכניתו של נתניהו סובלת מתיסמונת "נשיקת המוות" המתייחס לכל הנהגה פלסטינית אשר תבחר על ידי ישראל.
מה שמביא אותנו למספר הצעות להענקת הטבות לפלסטינים בתקווה למתן את עוינותם. הטיעון פה הוא נחשל למרות שממשלה טובה היא בעיקרון מבורכת בהחלט, היא מאד לא רצויה כל עוד הפלסטינים ממשיכים לייחל להשמדתה של ישראל. זה מזכיר את הרעיון לסיום "המלחמה הקרה" על ידי עידוד "מוסדות פוליטיים וכלכליים חדשים לחלוטין" בברית המועצות לשעבר, אפילו שהאידיאולגיה העיקרית של מערכת זו לא התערערה. למה שמישהו ירצה להגביר את יכולתו של התוקף והשגיו הכלכליים?
אותה ביקורת ואף קשה מזו, מתייחסת לחבר הקונגרס הייד אשר הציע לחדש את רעיון תוכנית מרשל. במידה מסויימת תוכנית מרשל עבדה – היא מילאה את הצורך בהון – שאינו ממש נמנה על שאיפות הפלסטינים. ההנהגה הפלסטינית המושחתת תשלשל לכיסה את מרבית כספי הסיוע; ולמלחמה של הפלסטינים נגד ישראל יש מעט מאד קשר לעוני או כל עניין כלכלי אחר.
ביסודה, הצעתו של הייד סובלת מאותה טעות תפיסתית כ:"ממשלה טובה": היא מבטיחה לתגמל את הפלסטינים כשהם עדיין נלחמים בישראל. האם זה יהיה בנאלי מדי לציין כי תוכנית מרשל המקורית נוסדה שלוש שנים לאחר מפלתה הניצחת של גרמניה הנאצית במלחמה?
ואז יש את "מפת הדרכים", המבקשת מהפלסטינים לערוב להפחתה זמנית באלימות בתמורה להשגת מדינה משלהם. כשלעצמה, "מפת הדרכים" מטילה אפילו פחות דרישות מהפלסטינים מתהליך אוסלו הכושל שנועדה להחליף, ואף פחות "מעמידה פנים" כאילו היא מצפה מהפלסטינים להסכים לתנאיה. תוכנית זו, כתוכניות דומות, חולקת בדיוק את אותן טעויות, חלקן אפילו במידה רבה יותר.
וההצעות המגוונות לשימוש בחיילים זרים וחיילי או"ם במה שנחשב כעת ל"שטחי מלחמה" כמובן אינן עובדות; האם מישהו יכול ברצינות לדמיין כי אמריקאים, קנדיים, ואירופאים יהיו מוכנים להסתכן בפגיעות רק כדי למנוע מפלסטינים לתקוף ישראלים? זהו דבר מגוחך - לא משנה כמה אומץ יפגינו בהעלת הרעיון מלכתחילה.
לבסוף קיימת התוכנית הפופולרית לאין שיעור, המצדדת בנסיגה ישראלית חד צדדית מהגדה המערבית ועזה בתמורה לבדיוק כלום! ושהיא באופן ניכר האופציה הגרועה מכולן. אם היה צורך בהוכחה, הרי קיים תקדים: דהיינו בכל העשור האחרון כשתחת אוסלו, ישראל עשתה "צעדים לשלום" לאין ספור ותוגלמה על ידי "השותף" הפלסטיני בטינה אגרסיבית רבה פי כמה.
ואולם המקרה הבולט ביותר, נשאר הנסיגה החד צדדית של ישראל מלבנון במאי 2000. ההנחה הייתה כי הנסיגה "תקנה" שקט בגבול הצפוני של ישראל – לא רק שזה לא קרה, אלא מאחר ולחיזבאללה יש מחסן נשק עצום ועודף ביטחון שגבר, האלימות שם כנראה תגבר ביותר, עם אפשרות למלחמה כוללת.
בינתיים, נסיגת ישראל מלבנון "שיחקה" תפקיד מרכזי בהתפרצות ארועי האלימות של הפלסטינים בספטמבר 2000. אפשר רק להתחלחל מהקטל אשר יבואו לאחר "מנוסה מבוהלת" של ישראל משטחים עיקריים של פלסטינים.
לאמיתו של דבר, כל התוכניות האלה מובילות לכיוון הלא נכון, ואף מרחיקות את הפיתרון. התקדמות אמיתית מצריכה דרך שונה וכנה יותר המסתכלת על העימות באופן כללי.
נתחיל בהזכרת כמה עובדות בסיסיות:
למרות שמושג נטרלי כ"סכסוך ערבי-ישראלי" נשמע כאילו שני הצדדים צריכים לקחת אשמה במידה שווה עבור המלחמה בת העשורים הזו, ולכן צריכים להביא את הצדדים לידי פשרה על ידי 'חלוקת ההפרשים' ביניהם, זהו ––"כינוי מטעה", כפי שנורמן פודהורץ ציין ובצדק. מושג יותר מדויק הוא: "מלחמה ערבית נגד ישראל".
שליטת ישראל בגדה המערבית ובעזה לא יכולה להיות עיקר הבעיה. מלחמת הערבים נגד ישראל קדמה ללקיחת השטחים ב-1967: לאמיתו של דבר, היא החלה הרבה לפני שמדינת ישראל הוכרזה באופן רשמי.
בעצם – הסיבה העיקרית לעימות נשארה כפי שהייתה תמיד: סירובם של הערבים לכל ינוכחות יהודית ריבונית בין נהר ירדן והים התיכון.
העימות ממשיך לעשור השישי שלו מכיוון שהערבים מאמינים ומקווים שהם יוכולו להביס ואחר כך להשמיד את ישראל.
ישראל אינה יכולה לסיים את העימות באופן חד צדדי, בפעולה חד צדדית. היא יכולה רק לקחת צעדים שיגדילו – יותר מאשר יצמצמו – את הסיכוי שהערבים יוותרו על הציפיות האלה.
בלב הבעיה, במלים אחרות, עומדת ההתנגדות הערבית. גם אם מושגות בערמומיות: תוכניות המנסות לרכוש יתרון, "לדלג מעל", או לרכך את הבעיה, נועדו לכישלון. במקום להתעלם מכך, המתיימרים להיות "שוחרי שלום" ייטיבו אם יתחילו להכיר בכך שהעימות יפתר רק אם הערבים יוותרו סוף סוף על החלום להשמדת המדינה היהודית, ורק לאחר מכן – יתרכזו במציאת דרכים לעבור למה שאני מכנה "שינוי דיעה".
כיצד ניתן יהיה להשיג זאת?
הצצה אל כמה מהעימותים של המאה ה-20 מספקת רמז. אלה שהסתיימו – הסתיימו בגלל שאחד מהצדדים החליט לנטוש לחלוטין את שאיפתו להילחם. ההכערה הושגה כש – ובגלל ש – לא היה יותר מאבק. זה מה שקרה במלחמת העולם השניה ובמלחמה הקרה, וגם במלחמות בין סין להודו, בין צפון ויאטנם וארצות הברית, בין בריטניה הגדולה וארגנטינה, בין אפגניסטן ורוסיה הסוביטית, ולאחרונה – בין ארצות הברית ואפגניסטן. העימות הסתיים – לא באמצעות משא ומתן ולא על ידי בניית חומה, אלא כשצד אחד הסכים להיכנע.
כניעה כזו יכולה להתרחש על ידי מכה צבאית, או על ידי צבירת לחץ כלכלי ופוליטי.
בכל צורה שתושג, התוצאה צריכה להיות חד משמעית. אם הצד המפסיד ימשיך לראות לפניו את המאבק כמטרה, יוותרו סיכויים למאבקים נוספים, בסבירות גבוהה. לאחר מלחמת העולם הראשונה לדוגמא, למרות תבוסתם, עדיין נותרו הגרמנים עם רצון לשלוט באירופה. באופן דומה, המלחמות בין צפון לדרום קןריאה, פקיסטן והודו, עיראק ואיראן, ועיראק וכווית, לא הסתיימו- מאחר והצד המפסיד ראה את התבוסה כחלקית וזמנית.
ל"תבנית" ההיסטורית יש כמה וכמה השלכות. בראש ובראשונה – משמעותה היא שאויבי ישראל חייבים להיות משוכנעים כי הם הפסידו. למעשה – לא כל אויביה – רק הפלסטינים. למרות שבכל אומדן אוביקטיבי הינם חלשים בהשוואה למדינות ערב, הפלסטינים הם אלה שבשבילם נלחמים אחרים.
לו היו מוותרים – לאחר תבוסה הכרחית – על כל ניסיון ורצון להשמיד את ישראל, אחרים ימצאו שקשה להישאר "מתנגדים" **
מה שיעזור להביא ל"שינוי הדיעה" מצד הפלסטינים זהו כוח ההרתעה של ישראל: שמירה על צבא חזק ומאיים אשר לא יהסס להפעיל כוח כשישראל מותקפת. זה לא רק עניין של שיטות נוקשות, שכל ממשלה – מהשמאל ומהימין – ניסתה לנקוט בהן. זהו נושא של ראיה אסטרטגית ארוכת טווח. הבעיה עם הרתעה, מנקודת מבט ישראלית, היא שבמקום להציע אפשרות ליזום, היא מטבעה גישה של תגובה: לא נעימה, יקרה, לכאורה פסיבית, לא ישירה, אינה עונה על הדרישות ולא ממש ב'קצב' של ההמון הישראלי קצר הסבלנות. אבל היא עובדת, כפי שמעיד נסיונה של ישראל בתקופה שבין 1948-93.
תנאי יסודי של אסטרטגיה כזו – ושאינו פחות מתסכל בטווח הקצר – הוא שהכרת הפלסטינים את ישראל תהא מוצגת כהצעה "בינרית": "כן או לא", ללא כל "אמצע". זה מראה כמה מיותר תהליך המשא ומתן – לפחות עד שהפלסטינים יכירו במדינה היהודית.
נושאים כ:גבולות, מים, התחמשות, מצבה של ירושלים, קהילות יהודיות בגדה המערבית ובעזה, "פליטים פלסטינים כביכול – בקצרה, הרעיון המרכזי של תקופת אוסלו – לא יכולו לעלות לדיון כל עוד צד אחד שם לו כמטרה לרצוח את האחר. בעיקרון, תוכנית כגון אוסלו יוכלה להיות ישימה- אבל רק לאחר שהפלסטינים יוכיחו באופן מוחלט וחד משמעי, ולאורך תקופה ארוכה, שהם השלימו עם קיומה של מדינת ישראל כעובדה בלתי הפיכה.
יתר על כן - אם למדנו דבר כלשהו מהעשור האחרון, זה שוויתורי ישראל בהסדר זמני אינם מועילים ואסור לעודדם.
כפי שהוכיח ניסיון אוסלו, הם גורמים לתסיסה -יותר משהם מרגיעים, את ההתקוממית הערבית. כשמציעים וויתורים חוזרים ונישנים – גם כשהפלסטינים לא הצליחו לעמוד אפילו בהתחייבות אחת – ישראל סימנה חולשה.
כך, מתחילת 1993, השפעת אוסלו רק הרעה את המצב – הייתה אלימות בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים, אבל עדיין הצד הפלסטיני שמר על זהירות.
רק שהפלסטינים יהיו משוכנעים כי אין דרך אחרת, סיום העימות יהיה אפשרי, ויחתם לצד וויתורים הדדיים.
המדינאות של ארצות הברית החזיקה זמן רב בתאוריה שצריך להתחיל בהסדרים בין ישראל ומנהיגים ערביים לא רשמיים, לאחר שמנהיג כזה יצרף את חתימתו על איזו חתיכת נייר–חשבו – יתפתחו בבא הזמן רגשות של אמפתיה בקרב עמיתיו. זה לא קרה. ההיפך למעשה: בכל פעם שמנהיגים כמו אנוואר סאדאת והמלך חוסיין – ובצורה מסויימת גם עראפת – חתמו על הסכמים, אוכלוסיותם נעשתה יותר, לא פחות , עויינת כלפי ישראל.
זה כאילו שהממשלה מעבירה הלאה את ה"נטל" האנטי ציוני למוסדות אחרים – התקשורת, מערכת החינוך, מנהיגים דתיים, ארצות הברית של אמריקה, איגודי המסחר. חתיכת נייר אינה יכולה כשלעצמה לעשות "שינוי דיעה", אלא רק לסמל אותו: חוזים צריכים לבא אחרי - לא לפני – שינויים רציניים לטובה - בצד הערבי.
באותו אופן, זוהי טעות לדבר על עניינים של "המצב הסופי", כלומר: כיצד יראו הדברים כשיגמר העימות. היו בהחלט הרבה ספקולציות לגבי מדינה פלסטינית בעתיד: גבולותיה, אופי ריבוניותה וכו'. כל ההתבטאויות מסוג זה מעודדות את הפלסטינים לחשוב שהם יכולים להנות מתועלתה של מדינה משלהם גם ללא הכרה במדינת ישראל.
וזאת לא כדי לאמר שבאיזה מרתף תחתי מתכנני המדיניות לא צריכים לחשוב על אופיו וצורתו של מסמך הסכמה סופי: אבל זה לא תפקידם של אלה המחזיקים בעמדות שליטה וכוח להעלות את הנושא.
מעבר לשיקולים הכלליים האלה, ישנם צעדים ספציפים שממשלת ארצות הברית יכולה לנקוט. קודם כל – הגיע הזמן שהנשיא יכיר בירושלים כבירת ישראל. עד עתה, הקונגרס כמעט כהרגל שנתי מנסה לאלץ את מעברה של שגרירות ארה"ב לירושלים, אבל היוזמה נופלת בקביעות בגלל שהבית הלבן מתייחס לעניין השגרירות בצורה סמלית בלבד, והמחיר שצריך לשלם – כעס ערבי ומוסלמי – עבור עניין "סמלי" בלבד -נחשב בעיני הבית הלבן כמחיר גבוה מדי. אבל הדבר אינו רק סימבולי – ההכרה של ארה"ב בירושלים כבירתה של ישראל, במיוחד אם מוצגת כראוי, יכולה להרחיק לכת עד כדי ציון בפני הפלסטינים שקיומה של ישראל הוא נושא סגור: ישראל שם, באופן תמידי, וככל שיקדימו להכיר בכך, כך ייטב.
לגבי דבר נוסף, אפשר וצריך להפעיל הרבה יותר לחץ על הצד הפלסטיני להפסיק את האלימות. ממשלת ארה"ב נוטה לראות באלימות זו "סטיה", מעין "חריגה" זמנית בהתנהגות הפלסטינאית. אולם אלימות עומדת בלב ליבה של יחס פלסטין לישראל, ולכן הפסקתה צריכה להיות מועדפת על ידי מדיניות ארה"ב - כולל, בראש ובראשונה, סירוב לתגמל את האלימות - כלכלית או מדינית. אם התקווה בוושינגטון הייתה שבהשגת עוד מיעדיהם, הפלסטינים ירסנו בעצמם את אלימותם, עמדה זו בבירור נכשלה: הגיע הזמן להתמקד באלימות עצמה.
וושינגטון הייתה גם אדישה ביותר לתעמולה גדולה של אנטישמיות סנסציונית ולקנאות אנטי ציונית המנוהלת על ידי המוסדות של הרשות הפלסטינית, שבחלקן אף מסובסדות על ידי משלם המסים האמריקאי. במיוחד, היא לא ייחסה תשומת לב להסתה המתועבת של ילדים – לקחת חלק במעשי ההקרבה וההתאבדות. זוהי שגיאה שצריכה בדחיפות להתהפך.
לבסוף – ישנם כביכול "פליטים פלסטינים": בין ההמון אשר העתיקו את מקומם בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, הפלסטינים "קפואים" במעמד של "פליטים"- במקרים אחדים עד לדור הרביעי (רוב אלה שטוענים שהם פליטים נולדו לאחר מאורעות 1948-49 שהולידו את הבעיה מלכתחילה). הסיבה ל"חריגה" זו ברורה: הדחף של ה"מתנגדים" מונע מהזייה של "שיבה המונית" והריבוי המתמיד במספרם של פליטים כביכול, מסתכמת בחידוד מתמיד של הסכין אל צוארה של ישראל.
בהתחזות והיומרה האכזריים האלה, ממשלת ארה"ב מולכת שולל למעלה ממחצית המאה ותורמת אחוז ניכר ממקורות המימון שנועדו לשמר את מצב הפליטים הפלסטינים ובכך מסכלת את התערותם במדינות ערב. הגיע הזמן להתעקש על כך שיתמזגו עם אוכלוסיות ערב.
אין קיצור דרך, ואין אלטרנטיבה אחרת. הדרך היחידה להתקדם בעימות הפלסטיני-ישראלי, היא להאיץ בפלסטינים לוותר על כוונות השמדתם את ישראל. לא רק שהגמול לכניעה כזו יהיה עצום, אלא באופן אירוני, הוא יהיה רב אפילו יותר עבור הפלסטינים מאשר עבור ישראל.
למרות שישראל סובלת היום מדם ברחובות וכלכלה במיתון עמוק, ולמרות שזו המדינה המערבית היחידה שנאלצת כל הזמן להגן על קיומה בכוח צבאי, היא נשארת, חרף כל בעיותיה, חברה פעילה, עם חיים פוליטים סוערים ותרבות תוססת.
בניגוד לכך, הפלסטינים במצוקה נואשת. האיזורים שכביכול נשלטים על ידי הרשות הפלסטינית, מופקרים: עם עוצר, מחסומי דרכים, ואלימות המכתיבה את תוכניות הפעולה המידיות, ורודנות, שחיתות, ו"הליכה אחורה" היא ההשלכה הגדולה מכולן.
במלים של כל מתבונן מהצד המגלה סימפטיה, הפלסטינים "נהרסו על ידי עוני רחב, מצב בריאותי ירוד, חינוך שחוק, הרס פיסי וסביבתי, וחוסר תקווה".
הפלסטינים, במלים אחרות, סובלים מהשלכות אלימותם אף יותר מישראל. כל עוד הם ממשיכים בעקשנות בחלום המכוער של השמדה, הם ירדפו על ידי כשלון ותסכול. במהופך, רק כאשר יסכינו עם כך שישראל היא 'לתמיד'!, יהיו משוחררים לממש את הפוטנציאל שלהם ביצירת שגשוש כלכלי, מערכת פוליטית פתוחה, ותרבות אטרקטיבית.
עם כל מה שיש לישראלים להרוויח מנצחון על הפלסטינים, הפלסטינים ירוויחו יותר מתבוסה. מנקודת מבט של מדיניות אמריקאית, לעזור להם להשיג "שינוי דיעה" – היא לפיכך מטרה שהיא אפשר להתנגד לה, ומועילה לשני הצדדים. ואף כי בסופו של דבר על הפלסטינים לשחרר את עצמם מאותם שדים של תאוות סיפוח שטחים, אחרים - במיוחד הישראלים והאמריקאים - יכולים בהחליט לעזור: על ידי עמידה איתנה מול ה"בקשה המפתה" של מפות הדרכים, המובילה בדיוק לכיוון השגוי.
* אדם גרפינקל ואנוכי שוחחנו על המגרעות של רעיון זה בפרשנות:"האם ירדן פלשתין?, אוקטובר 1988
+ פיטר בוור המנוח צימצם באופן נחרץ את הדיעה כי תוכנית מרשל ראויה למוניטין שלה כתוכנית קסם מוצלחת.
** מבט חטוף לדינמיקה כזו ניתן לראות ב – 1993-94, כשהכרת הפלסטינים בישראל נראתה כבשלבי ביצוע: ממשלת סוריה ואירן, בין אחרות, מצאו כי אינן יכולות למנוע מערפאת ללכת בכיוון זה או להרים מעליו את ה"מעטה" האנטי ציוני.
