"כולנו משפחת אל קעידה". אמר אחד מבני משפחת חאדר, משפחה מוסלמית שחולקת קורת גג אחת, אשר לה נאמנות כמעט אחידה כלפי אוסמה בן לאדן. דביקות זו מהווה שעור חשוב עבור המערב.
סאגה זו החלה ב-1975, כאשר אחמד סעיד אל-חאדר עזב את ארץ הולדתו מצרים, היגר לקנדה והתחתן עם פלשתינאית מקומית. הוא למד הנדסת מחשבים באוניברסיטת אוטווה ועסק במחקר עבור חברת תקשורת גדולה. לאחר הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, חאדר החל לעבוד בארגון הבינלאומי 'דאגה אנושית', מוסד צדקה באוטווה, שהוקם ב-1980 ומתיימר "להקל על הסבל האנושי" אך ידוע כארגון שמקדם איסלאם מיליטנטי.
ב-1985, בזמן שעבד באפגניסטן, פגש חאדר את בן לאדן ונהייה למקורב שלו. לעיתים חאדר מתואר בתור הפעיל הבכיר ביותר באל קעידה, מתוך 75 הקנדים שבארגון.
הממשלה הפדרלית הקנדית, שידועה כנאיבית, תרמה 325,000 דולר קנדי לארגון 'דאגה אנושית', במיוחד בין השנים 1988 ל- 1997. הארגון שעבד עם אל קעידה, קיבל בו זמנית מימון ממשלם המסים הקנדי.
הבירוקרטים חסרי המעוף לא מצאו כל פסול במעשי חאדר, גם כשנעצר בידי הרשויות הפקיסטניים ב-1995 בשל הזרמת כספים מ-'דאגה אנושית' לאל קעידה, לצורך תשלום עבור פיגוע טרור באותה שנה - המתקפה על שגרירות מצרים בפקיסטן, בו נהרגו 18 איש. נהפוך הוא, ראש ממשלת קנדה, ז'אן שרטיאן ניצל את ההזדמנות לביקור אצל ראש ממשלת פקיסטן כדי לפעול למען חאדר.
צעד בלתי רגיל זה הצליח; חאדר שוחרר תוך זמן קצר ושב לקנדה. ב-1996 הוא ואשתו הקימו ארגון צדקה הנקרא "פרוייקט בינלאומי לבריאות ולחינוך".
מספר חודשים מאוחר יותר, כאשר כוחות הטליבאן השתלטו על אפגניסטן, זוג ההורים על כל ששת ילדיהם ברחו משם. בתור מי שעבד צמוד לבן לאדן, חאדר נודע ברבים בשל היותו מיליטנט אסלאמי שרוף. צרפתי אחד שפגש אותו באפגניסטן סיפר עליו, "מעולם לא פגשתי מישהו כה רווי שנאה כלפי המערב".
כמו מנהיגי אל קעידה אחרים, חאדר נעלם מן הנוף מיד לאחר 9/11. הוא בילה שנתיים במנוסה, והופיע שוב באופן בלתי צפוי, רק באוקטובר 2003, כאשר לאחר קרב עקוב מדם, מצאו כוחות פקיסטנים גופה בלתי מזוהה שהד.נ.א שלה התאים לזה של חאדר.
פעילות הטרור של שאר בני משפחת חאדר - אישתו, אחת מבנותיו, שלושת בניו - השלימו את מפעלו של האב.
- אשתו מאהה אלסמנה לקחה את בנם עומאר, אז בן 14, מקנדה לפקיסטן ב-2001 ורשמה אותו למחנה אימונים של אל קעידה.
- בתו זיינב, 23 הייתה מאורסת לטרוריסט והתחתנה עמו, אוסמה בן לאדן היה נוכח בטקס האירוסין, היא בעצמה חברה בארגון אל קעידה, מצודדת בפשעי ה-9/11 ומקווה שבתה התינוקת תמות במלחמה נגד האמריקאים.
- בנו עבדאללה, 22, עריק מאל קעידה ועל כן נמצא במנוסה פן ייתפס. המודיעין הקנדי ציין כי הוא ניהל מחנה אימונים באפגניסטן בתקופת הטליבאן אך עבדאללה מכחיש זאת.
- בנו עומאר, 17, נאשם בהטלת רימון במאי 2002 באפגניסטן ובכך הרג חובש אמריקאי. עומאר איבד את הראיה בעין אחת תוך כדי הלחימה וכיום הוא מוחזק על ידי ארצות הברית בכלא גואנטנמו.
- בנו עבדול קרים, 14, חצי משותק כתוצאה מהקרבות באוקטובר 2003 בהם נהרג אביו, וכיום אסיר בבית חולים בפקיסטן.
למרבה המזל ישנו צד חיובי אחד בסיפור:
- בנו עבדורחמן, 21, התאמן עם אל קעידה בחוסר רצון, נתפס על ידי כוחות הקואליציה בנובמבר 2001 והסכים לעבוד עבור הסי.איי.איי בקאבול, גואנטנאמו ובבוסניה. הוא שב אל קנדה באוקטובר 2003, והוקיע, גם את הפנאטיות ("אני רוצה להיות טוב, חזק, תרבותי, ומוסלמי שוחר שלום") וגם את דרכי הטרור של בני משפחתו.
בזמן שמקרה זה נדיר, ההיסטוריה המזעזעת של בני משפחת חאדר משמשת אות אזהרה, מצביעה על הסכנה שבהורים מוסלמים בצפון אמריקה ובאירופה, אשר כה מושפעים מהזרמים האסלאמים המיליטנטיים, באותו סגנון פלשתינאי השואף להפוך ילדים לכלי נשק של האיסלאם המיליטנטי, הם פועלים נגד ארצותיהם.
אמנם דפוס התנהגות זה הוא באמת עדיין זעום, אך עשוי להיות נפוץ יותר כשהדור השני של ילדי האסלאמיסטים במערב יגיע אל הגיל. המפתח להצלחה במקרה של משפחת חאדר, כמו גם במקרים אחרים, הוא ניתוקם מסביבה אסלאמית מיליטנטית - בתי ספר, עיתונות, חיי חברה.
מניעת היבדלותם של אנשים אלה, חייבת להיות מטרה מדינית ראשונה במעלה בקרב מדינות המערב.
