מדוע ברק אובאמה מתמקד כל כך בישראל ובמאבקה עם הערבים? לא מדובר רק בביקור האחרון בישראל, אלא בהשקעה הלא־פרופורציונלית במהלך ארבע השנים האחרונות בחיפוש פתרון לסכסוך הישראלי־ערבי.
ביומו המלא הראשון כנשיא ב־2009 מינה אובאמה את ג'ורג' מיטשל כשליח המיוחד למזרח התיכון וביצע סידרת שיחות טלפון למנהיגי ישראל, מצרים, ירדן והרשות הפלשתינית. דובר הבית הלבן הסביר את שימת הדגש המפתיעה ואמר שאובאמה השתמש ביומו הראשון בתפקיד "להראות את מחויבותו לרדיפה אחר שלום ישראלי־ערבי, מתחילת כהונתו". כמה ימים אחר כך העניק אובאמה את הראיון הרשמי הראשון שלו כנשיא לערוץ הטלוויזיה אל־ערבייה.
ביוני 2009 הכריז אובאמה כי "זהו הרגע שבו עלינו לפעול" כדי להפחית את המתחים בין ישראל לשכנותיה, והצהיר: "אני רוצה לחוש בתנועה ובהתקדמות... אני משוכנע שאם נתמיד בכך נוכל להגיע להתקדמות משמעותית עוד השנה". במאי 2011 הכריז על חוסר סבלנותו בנוגע לדיפלומטיה הישראלית־ערבית: "איננו יכולים להרשות לעצמנו לחכות עשור נוסף, או שני עשורים נוספים, או שלושה עשורים כדי להשיג שלום". מזכיר המדינה החדש, ג'ון קרי, חזר על תחושות אלו בינואר השנה במהלך שימוע בסנאט: "עלינו לנסות למצוא דרך להתקדם".
מדוע הקיבעון הזה בסכסוך הישראלי־ערבי? בגלל אמונה מוזרה מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, אשר רק לעיתים רחוקות מוצהרת בגלוי, שהעניין הזה הוא מפתח לא רק למזרח התיכון, אלא לבעיות העולם כולו.
ביטוי כן בצורה לא רגילה של נקודת המבט הזאת מספקות ההערות הספונטניות והמביכות של ג'יימס ל. ג'ונס, לשעבר היועץ לביטחון לאומי של אובאמה, באוקטובר 2009. בנאום מול אנשי ג'יי־סטריט הוא הזכיר את ה"חתירה לשלום בין ישראל לשכנותיה", וטען כי מכל הבעיות הגלובליות שעומדות בפני הממשל, "אילו הייתי צריך להמליץ לנשיא על בעיה אחת שעליו לפתור אם יש ביכולתו, זו היתה הבעיה. למציאת פתרון לבעיה זו השלכות מהדהדות, שיתגלגלו ברחבי העולם וישפיעו על בעיות רבות אחרות שעומדות בפנינו במקומות אחרים בגלובוס. ההפך אינו נכון. זהו המוקד, וכאן אנו צריכים למקד את מאמצינו, ואני מאושר שממשל זה עושה זאת עם כל כך הרבה התלהבות ומחויבות".
אף שהצהרה זו ניתנה שנה לפני האביב הערבי, שווה לנתחה מכיוון שהיא מספקת תובנה חשובה להשקפת העולם של הבית הלבן.
באומרו כי "הסכסוך ישפיע על בעיות אחרות במקומות אחרים בגלובוס", רומז ג'ונס כי המשכיות הסכסוך מחריפה בעיות אלו. במובן מסוים הנקודה שלו נדושה: מובן שסיום כל סכסוך משפר את האווירה בכללותה. אבל מדהים לחשוב שהבית הלבן ממתין לפתרון סוגיות ירושלים והפליטים הפלשתינים כדי לטפל באי השקט הכורדי, במתקפות האיסלאמיסטים, בהתקוממות האזרחים בסוריה, בשאיפות הגרעיניות של איראן, בתלאות הכלכלה המצרית ובאנרכיה בתימן.
"ההפך אינו נכון" - מדוע פתירת בעיות אחרות לא תתרום להתמודדות עם הסכסוך הישראלי־ערבי? אין כל הוכחה המגבה את ההבל הבלתי הגיוני הזה. הבסת האיסלאמיזם, באופן ברור, בהחלט תסייע לפתור את הסכסוך הישראלי־ערבי, כמו גם הדיפת הפצצה האיראנית.
"זהו המוקד" - הנחשול האיסלאמיסטי ב־2009 כבר קרע את המזרח התיכון לגושי מלחמה קרה בהובלת איראן וערב הסעודית: ישראל והפלשתינים לא היו אז או עכשיו המוקד האזורי. באופן שאפשר להתווכח עליו המוקדים הם איראן, טורקיה או ערב הסעודית.
"כאן עלינו למקד את מאמצינו" - כאן אנו מגיעים לעיקר: ג'ונס רוצה להתמקד במגורים בירושלים וברשת חשמל בגדה המערבית במקום בעצירת תוכנית הגרעין האיראנית, באבטחת הספקת גז ונפט, בהתמודדות עם הדפוס של דיקטטורות הנלחמות בהתקוממויות איסלאמיסטיות, או בהתמודדות עם הממשל הטורקי ההופך והולך מושחת יותר.
כדי להבין את ביקורו של אובאמה בישראל, את ארבע השנים הבאות ואת הדיפלומטיה של האיחוד האירופי, זיכרו את ההיגיון המוזר והמעוות הזה.
הכותב הוא נשיא פורום המזרח התיכון
